השבוע קיימנו את האזכרה למותו של אבא (זה מה שכתבתי בשנה שעברה). 26 שנה חלפו. זה מספר בלתי נתפס. כי אבא יותר שנים איננו איתי מאשר היה איתי, ובכל זאת, אני מרגישה אותו קרוב אלי בכל יום ובכל שעה. המילים שלו, הדעות, המחשבות, הבדיחות, ניסיון החיים שלו וההומור המיוחד שלו, את הכל אני ממשיכה לחוות יום יום. כך שאבא פשוט עובר איתי לאורך כל חיי.
חברי כבר יודעים ואינם מופתעים כשאני אומרת בסיטואציות שונות: "וכמו שאבא שלי היה אומר…". פער דורות, מה ההורים שלנו ידעו… מסתבר שהרבה, עובדה שהאמירות שלו אקטואליות ושימושיות עבורי עד עצם היום הזה.
אם זה על כלכלה, כספים, אקטואליה, אוכל, טלוויזיה, בידור… בכל תחום ותחום היה לו משהו מעניין להגיד. משהו שנחרט בזיכרוני ונצרב אצלי לנצח.
מאבא ירשתי את הסלידה מההתעסקות בבצל ובשום. ממנו למדתי לאהוב דובדבנים חמצמצים, פולי קקאו ושוקולד מריר.
לכבוד אבא הכנתי השבוע את אחד המאכלים האהובים עליו: מאפה בצק עלים עם תפוחי אדמה וגריבלך (פרטים בהמשך).
אבי נפטר כאמור לפני 26 שנה, ומאז לא הכנתי את המנה, אולם המתכון שוכן בליבי, ואני שמחה לשתף בו.
הופתעתי לגלות באיזו קלות שיחזרתי את המתכון והטעם. אולי להכין גריבלך זה כמו לרכוב על אופניים???
זה לא מתכון מתוחכם אלא מאפה פשוט, כפרי, ביתי , כך שאין לי כמויות מדויקות – לפי הרגש, אתם יודעים, בישול של פעם…
לעבודה!!!!
מצרכים:
חבילת בצק עלים מרודד
2 ק"ג תפוחי אדמה
5-6 בצלים קצוצים
שומן ועור (נקי נקי) מ- 2 עופות – הכל חתוך לקוביות קטנות – בערך 1.5 ס"מ
מלח, פלפל
ביצה טרופה ושומשום לציפוי
- לצורך הכנת המאפה צריך להכין את ה"גריבלך" – לטגן בצל קצוץ בתוך שומן ועור של עוף (במקור זה אווז, אבל אצלנו זה היה פשוט עוף), טיגון ממושך כזה על אש קטנה עד שמתקבלות חתיכות קריספיות מטוגנות בצבע כמעט שחור.
- במקביל מבשלים סיר גדול מלא בתפוחי אדמה עם מי מלח.
- כשתפוחי האדמה רכים, מסננים את המים החוצה, ומוסיפים לסיר את הגריבלך- עם כל השומן שבסיר (זה יהיה השומן של הפירה). מועכים לפירה. מתבלים במלח ופלפל ומקררים לטמפרטורת החדר.
- ההמשך מאד פשוט – מרדדים בצק עלים למלבן, מניחים תלולית יפה של פירה לאורך הצלע הארוכה של המלבן ומגלגלים לגלילה יפה. מניחים בתבנית ומורחים בביצה טרופה וזורים שומשום. חורצים כמה חריצים בגלילה למנוע התפוצצויות של הבצק ואופים בתנור בחום גבוה כ- 20 דקות.
- מוציאים את הגלילות מהתנור, מוחים דמעות של אושר, התרגשות, וגעגוע מתאפקים לא לאכול רותח! זה קשה, אבל עדיף על כוויות בלשון – שהיו מנת חלקי כל שבוע כשהייתי צעירה.
המאפה הזה, אותו לא הכנתי כבר שנים רבות הוא טעם הילדות שלי, ואם יש משהו שאני מתגעגעת אליו הכי בעולם זה לאכול עוד פעם אחת עם אבא את המאפה הזה.
