'הסיפור של שם המשפחה החדש'-אֶלֶנָה פֶרַנְטֶה.
סוֹף זֶה תָּמִיד התְּחַלָה
שֶל מָשְהוּ אַחֵר,
– טוֹב יוֹתֵר?
– רַע יוֹתַר?
– לֹא יוֹדַעַת מַה יוֹתֵר.
מָשְהוּ אַחֵר.
(לאה נאור)
גאונה אמיתית פֶרַנְטֶה הזו.
כמו גאונה אמיתית היא הצליחה לחבר אותנו אליה ואל שתי הגאונות, אֶלֶנַה ולִילָה, שנוצרו תחת ידה. לחבר אותנו לנאפולי ואל תושבי השכונה, הטובים והרעים שבה, היא הצליחה לגרום לנו להתאהב, להתגעגע ולחכות לה ולהן בחוסר אויר ובנשימה עצורה. והיא בעיקר הצליחה ליצור סדרה קלאסית שנכתבה בימינו ועונה על כל המאפיינים שיש בקלאסיקה טובה.
כמו סדרת טלוויזיה טובה בסוף עונה, כשהגיבורים נותרים תלויים על צוק בעת סכנה גדולה, ועלינו הצופים מוטלת ההמתנה מורטת העצבים עד לעונה החדשה שתעלה ותגאל אותנו מיסורי הציפייה, ככה הצליחה פֶרַנְטֶה להחזיק אותנו בגרון עד למפגש השני עם שתי הגאונות שלה. ותאמינו לי, כי גם בסופו של חלק זה, נותר הקורא תלוי על צוק חסר אויר וממתין לגאולה שתגיע, בתקווה, עם הופעת הכרך הבא בסדרה הנפלאה הזו.
מי את אֶלֶנָה פֶרַנְטֶה ?
***
אבל לפני שאתחיל לכתוב על הספר החדש בסדרת 'הרומניים הנפוליטניים' של פֶרַנְטֶה קצת אישי שלי:
ספטמבר 2015, ראש השנה בפתח, אני כדרכי, בחניות, מחפשת מתנות לאהוביי,
מתנות מתנות, אבל מה איתי? … נכנסת לחנות ספרים, מחטטת, ועיניי נופלות על ספר, שאת המחברת שלו טרם קראתי, 'החברה הגאונה', נקרא הספר על כריכתו צילום בשחור לבן של אשה לא מכאן. לא יודעת למה, ולא יודעת איך, מהרגע שנחו עיניי על כריכת הספר הזה, התאהבתי….
על קוראותיי והתרשמויותיי מהספר המדהים הזה כבר כתבתי, ולא מעט, כשהוא הסתיים נחמתי היחידה הייתה שלא תמו קורותיהן של לֶנוּ ולִילַה שתי החברות הגאונות של פֶרַנְטֶה וצפויים לי עוד מפגשים עתידיים איתן. אבל נחמתי, פרוטה הייתה, כי ההמתנה קשתה עלי עד מאד.
***
לֵידַה עורכת תשעה חודשים. הריון נשתל, נקלט, ומתפתח לאיטו, נושא בחובו הבטחה לילד חדש. זהו זמן ההמתנה שלי ושל שאר הקוראים הישראלים עד שהוצאת 'הספרייה החדשה/ספרי סימן קריאה' והמתרגם של פֶרַנְטֶה – אלון אלטרס, ואיתו עורך התרגום מנחם פרי, הצליחו להוציא לאור את הכרך השני בסדרת 'הרומניים הנפוליטניים' של פֶרַנְטֶה (ככה נקראת הסדרה הזו שמכילה ארבעה חלקים וכבר יצאה כולה לאור בעולם, תורגמה לעשרות שפות והפכה לקלאסיקה בת זמננו, וסיפור הצלחה חוצה גבולות מגדרים ועמים.) תשעה ירחי לידה עד שזכיתי לאחוז ביד את הילד הזה.
לפני שלושה חודשים קיבלתי מייל מהוצאת 'הספרייה החדשה/ספרי סימן קריאה', כשפתחתי, ניתר ליבי (ממש) מאושר, תמונת הכריכה עם שמו של הכרך השני התנוססה עליו, ונכתב כי הוא עומד לצאת לאור ולחניות ב 1 ליוני 2016, וניתן להזמינו ברכישה מוקדמת. מיד הוצאתי את כרטיס האשראי והזמנתי. בשאלת המשלוח ניתנה אופציה למשלוח בחינם בדואר, דבר שעלול לקחת עוד זמן בלתי ידוע עד שהעולל החדש יגיע ליעדו, או איסוף ביום היציאה מההוצאה. נחשו באיזו אופציה בחרתי.
בבוקרו של חודש יוני, עליתי על הטוסטוס הקטן והישן שלי, ורכבתי מאושרת לבני ברק, עיר שמעולם כמעט לא דרכה כף רגלי בה, הגעתי להוצאה לאחר שיחת טלפון מקדימה על מנת לוודא שאכן ממתינים לי שם, אספתי את שתי חברותיי החדשות ישנות ושמתי פעמי הביתה לפתוח ולקרוא על קרותיהן של שתי הגאונות בין הגילאים 16, שם נפרדתי מהן, לגיל 23, אבל כאן קרתה לי תופעה שמעולם לא קרתה לי קודם. קראתי את הפרק הראשון, השני והשלישי בנשימה עצורה, עוד באותו היום ממש, במפגש משמח על מרפסת ביתי… ואז סגרתי את הספר…!
למה? איך? הכצעקתה?
ובכן, גיליתי להפתעתי, שלמרות שעצרתי בנקודה מכרעת, לא רציתי להמשיך ולקרוא באותו באותו הרגע.
ולא רציתי לקרוא, לא כי הספר לא טוב. לא כי הסיפור או הדמיות לא עובדות. לא בגלל שלא זכרתי את מה שקראתי תשעה חודשים קודם (זכרתי לפרטי פרטים). לא רציתי לקרוא כי פתאום נבטה בתוכי ההכרה שהספר הזה, ארוך ככל שיהיה (בן כמעט 500 עמודים) תכייף גם יסתיים ואז אאלץ להמתין לחלק השלישי עוד מס' חודשים (מקורות יודעי דבר בהוצאה הדליפו לי שהפעם ייקח לאלטרס המתרגם המופלא של הספרים הללו רק שבעה חודשים) בכל מקרה מה שקרה לי מכאן ואילך עם הספר הזה הוא שכל פעם שפתחתי אותו קראתי רק פרק, ומיד סגרתי, (מכירים את שירה של חנה סנש "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם…", אז ככה).
ובסופו של דבר לקח לי חודשיים שלמים לקרוא אותו. להתענג על כל מילה ולמילה, כל הברה והברה, כל אות ואות, כל ספור וסיפור. והאמינו לי זה לא היה קל, היו רגעים שמאד רציתי לדעת מה קורה, מה יהיה, למה ככה. אבל כל פעם עצרתי, השאתי את הסוף. כמו ששרה אתי אנקרי "ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים…" ככה משכתי אני את הסוף…
וכשגם הוא הגיע. נשבר ליבי מעצם ההמתנה שצפויה לי עד למפגש הבא עם פֶרַנְטֶה וגאונותיה.
***
למי שטרם קרא את 'החבֶרה הגאונה', אמליץ לעצור כאן, להפסיק לקרוא אותי. וללכת לקרוא אותה.
האמינו לי, כל מילה מיותרת !
(וגם לאלו שקראו, מזהירה, משהו מסקירתי זו, על 'הסיפור של שם המשפחה החדש', עלול להתפרש כספויילר.)
***
אז כמו שהתחלתי את הסקירה הזו:
"עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא…"
סוֹף זֶה תָּמִיד התְּחַלָה שֶל מָשְהוּ אַחֵר.
בדיוק בנקודת סופו של הרומן הראשון – 'החבֶרה הגאונה', מתחילה פֶרַנְטֶה את ספרה השני 'הסיפור של שם המשפחה החדש'.
בחתונתה של לִילָה / לִינָה (רפאלה) צֵ'רוּלוֹ, לסְטֵפָנוֹ קאראצ'י בנו של דון אָקילֶה, המפלצת מהאגדות, ובעל הממון. ברגע אחרי שמרצֶ'לוֹ סוֹלָארָה איש הקאמורה (המאפְיה הנפוליטנית) נכנס כשלרגליו הנעלים אותן היא עיצבה לִילָה, ואשר בעלה הטרי קנה וטען שהוא נוצר אותן כמזכרת יקרה, אבל בסופו של דבר מסר אותן לאחד האנשים השנואים עליה ביותר. רגע אשר מוביל את לִילָה לשאלה את שמו של מי נטלה לה כשם משפחה חדש בעולם בו גירושים לא באים בחשבון.
מנגד, אֶלֶנָה (לֶנוּ/לֶנוּצָ'ה) גְרֶקוֹ בת ה 16, התלמידה המבריקה שממשיכה להצליח בלימודיה ובחייה ולהביא גאווה למשפחתה הענייה, ושמספרת את סיפור שתיהן הפעם בין הגילאים 16 ל 23 (בשנים 1960-1966). סיפורי אהבותיהן של שתי הבנות, ההצלחות והכישלונות שלהן ואת כל הקורות אותן בשנים הללו.
העלילה מגוללת את סיפור הנישואין הכושל – לִילָה הנשואה הטרייה מכירה בכך שנישואיה הינם מלכודת דבש טובענית, ואילו אֶלֶנָה, שבתחילה נדמה כי היא מקנאה בחברתה, מצליחה מנגד לעשות חיל בלימודיה, להרחיק עד לפיזה ללימודים גבוהים באוניברסיטה, ואף עומדת בסוף הספר הזה להוציא ספר ולהפוך לסופרת של ממש.
החלק הארי בכרך השני של סיפור החברות, הינו תיאור חופשת קיץ ארוכה שאליה מזמינה לִילָה, הנשואה הטרייה, את חברתה אֶלֶנָה. אֶלֶנָה המאוהבת מזה שנים בנער בן השכונה שלהן, האינטלקטואל, נִינוּ סָארָאטוֹרֶה, מייחלת לפגוש בו באי. אבל נִינוּ, שלכאורה נענה לה, וזורע בה ובנו תקווה למימוש האהבה שהנצה בספר הראשון, אך אולי בעצם, עוד מאז, מעוניין כמו כל הגברים בסביבה, בלִילָה. ובכך פותח עוד פרק בתחרות שבין שתי הנערות?
אימג'ים שהזכירו לי את הבנות והבנים בסיפור של שם המשפחה החדש
***
לא ארחיב ואוסיף בנושא, כי את הכל כותבת פֶרַנְטֶה טוב ממני.
***
פֶרַנְטֶה ממשיכה להחיות בסיפור, באמינות יוצאת-דופן, את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן החלק הקודם אך התמורות בחיי כל הדמיות בכלל ובדמותן של שתי החברות בפרט ממשיכות לרתק ולהדהים כאחת.
נאפולי ושכונת העוני בה גרות הבנות, ממשיכה להצטייר על ריחותיה, קולותיה, יופייה וכיעורה, שלצידה אנחנו מקבלים גם פיסות מפיזה ומאיטליה האחרת.
***
פֶרַנְטֶה מצליחה לשלוף מתוך אַמְתְּחָתָהּ הפתעות מרעישות וחדשות פעם אחר פעם, וכל פרק חושף עוד ועוד רבדים בחייהן ובנפשן של הדמיות שבראה, עד כי נדמה שהיא מצליחה לחולל קסמים ולרתק אל הדמיות האהובות הללו בכל רגע ורגע, ואז להוסיף עוד, כאילו שרק אפשר.
הספר דחוס ואינטנסיבי ומלא סיפורים ולמרות אורכו אין בו רגע דל, משפט או מילה מיותרים.
היא לא חוזרת על סיפורים, לא טוחנת אותם עד דק, אלה מקדמת את הקורא בעלילות וגורמת לו ליפול שבוי וחסר נשימה ממתין לפרק הבא. לספר הבא….
הקשר הסימביוטי שבין שתי החברות הללו הולך ומעמיק בחלקו זה של הסיפור, האהבה גדלה, ואיתה גם השנאה והקנאה.
התחרות הסמויה והגלויה בין שתי החברות הללו, רק מעצימה וגדלה, ויוצרת נתקים וחיבורים בין השתיים.
האהבה עומדת בדרכן, והמרחק הפיזי והנפשי מעמיק מצד אחד ונסגר ומצטמצם מהצד השני.
בעוד לֶנוּ בונה את עתידה, מגדילה את עצמה ויוצרת לעצמה קרקע פורייה להצלחה ולעתיד מבטיח, נדמה כי לִילָה שוקעת בהרס עצמי ובהחרבה של כל עתיד אישי לצמיחה ולגאולה.
אבל הכל תוך תחרותיות והיפוך סיפורים בין השתיים, ומה שנדמה כי עומד לקרות לאחת קורה דווקא לחברתה. בגב הספר נכתב: "…כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת…"
דרכיהן של שתי החברות הללו מתפתלות ומושכות לכיוונים שונים ומנוגדים, אך יחד עם זאת הן שזורות זו בזו ללא יכולת להתקיים האחת בלי השנייה, האחת כמראה והשתקפות של השנייה, וחייהן ממשיכים להדהד אלה באלה בדרכים נסתרות משפיעות זו על זו. נפגשות ומתרחקות כמו מגנטים שאם תהפכו אותם צד ידחו ויתרחקו ואם תסובבו לצד שני יתחברו בלי יכולת להפרידם.
לקראת סוף הספר, עומדת אחת הדמיות לפרסם ספר שכתבה, בשיחת טלפון עם דמות אחרת נאמר לה: "תסמוך על עצמה: שלא תיגע אפילו בפסיק, יש בספר כנות, טבעיות ומסתורין של כתיבה שיש רק בספרים אמיתיים". (עמ' 473).
בהמשך מוסיף ואומר לה העורך: "הסיפור יפה, סיפור עכשווי מנוסח היטב, והכתיבה כל הזמן מפתיעה: אך לא זו הנקודה: אני קורא את הספר שלך כבר פעם שלישית ובכל עמוד יש משהו בעל עוצמה שאיני מצליח להבין מהיכן היא מגיעה". (עמ' 475-6)
פֶרַנְטֶה, היא הגאונה האמיתית בסיפור, שמה בפי שתי הדמיות הללו את כל המילים שיש לי לומר על כתיבה, על גאונותה ועל הכל.
ובכך היא הוציאה לי את המילים מהפה.
***
וכל שנותר לי כעת, זה לשוב אל ההמתנה הקשה מנשוא עד שתועיל ההוצאה לסיים ולתרגם את הכרך השלישי בסדרה (אני אישית מעדיפה לא לקרוא את התרגום באנגלית).
***
שורה תחתונה. אם יש רק משהו אחד שתקראו השנה (בהנחה שאת השני-דהיינו הראשון) כבר קראתם, זהו ה-ספר שלכם.
אושר צרוף.
******
סיפור של שם-המשפחה החדש / אֶלֶנָה פֶרַנְטֶה
