"את מכורה אליו" – היא אומרת.
"אני אוהבת אותו" – אני עונה.
אני אוהבת אותו נקי, ללא סוכר, מר ומיסתורי – כבר שנים רבות. סיפור אהבה עם ההתחלה אך ללא סוף. הטעם שמלווה אותי בחיים, ההרגל שהוא המסורת. למדתי לקרוא אנשים דרך הקפה שלהם: מה הם מעדיפים, איפה ואיך שותים, כמה סוכר מוסיפים ואיך מגיבים לטעימה הראשונית, מקדימה ומרגשת. להסתכל על האנשים והיחסים שלהם עם הקפה ולדמיין את סיפורם. מאיפה הם באים, על מה חולמים, למי מחכים. הנרטיב המודרני – בן אדם והקפה שלו. כמה שאני זוכרת את עצמי, הטעם של הקפה תמיד סקרן אותי. טעם שמושך ומרגש. תמיד שונה, תמיד מפתיע...
משפחה
כשהייתי קטנה, אבא הכין קפה טורקי. לא התקמצן בסוכר – יצא לו קפה חזק ומתוק רצח. ישבתי לידו, שתיתי שוקו חם שלי וקנאתי נורא. אז כל הדברים הכי מעניינים היו שייכים למבוגרים בלבד. ונשאר לי רק את הריח הרפתקאות של הקפה. ריח של האגדות שקראתי בספרים, מדינות רחוקות שחלמתי לבקר וחוויות שעליי לחוות בעתיד הרחוק-רחוק. כשאהיה גדולה.
…
אולגה לביא. צילום: מריה דובובה
…
לימודים
נרדמת בהרצאה. חולמת על הקפה שלי, כוס ענקית, מחזקת ומחזירה את כוחותיי, שתציל אותי מחוסר שינה, אחרת לא נשרוד עד הערב. אני כבר מרגישה אותה בידיי, את הקרטון המתחמם שלה, הפוך גדול, חזק, כמה שיותר חם, שיספיק לי לפחות לעוד שעתיים. הפוך הכי גדול שיש. ראשון, שני, שלישי. רוצים להתמכר לקפה? תרשמו לאוניברסיטה, זאת הדרך להתמכרות בטוחה. ונעימה ביותר… קפה כסם, כמציל ומדריך. כדופק של החיים.
אהבה
לאטה בכוס זכוכית גבוהה. קיץ ואני מאוהבת. נכון שגרניטה יותר סקסית, ללא ספק, אך בעיניי היא מקררת רגשות. ולא בא לי. להפיך, בא לי חום. בפנים, בחוץ, בלב. ולא להמתיק, בבקשה, לא להרוס את ההרמוניה מטורפת של הרבדים: השוט של אספרסו לאט-לאט משתלט על החלב, מדלל אותו בגוונים כהים והופך למשקה של אהבה. ככה אנשים נכנסים לחיינו, והופכים מזרים להכי קרובים שבעולם. מתכנסים, חודרים והופכים לחלק בלתי נפרד. כיאלו היה ככה תמיד ולעולם לא יהיה אחרת. השמש שוקעת בים ונמל מתמלא באנשים. בריזה קלה מגיעה מהחוף ומלטפת את שערי. קפה כרגש, כחידוש, כתקווה. קפה כחלום מתוק ומר בו-זמנית.
חיים
נכנסת לבית קפה, מחכה לחברה. ברמן חתיך מנקה את המכונה וזאת ההצגה בפני עצמה. התנועות שלו עדינות במיוחד, מושכות את עיניי. תנועות של דאגה, כבוד ואהבה. לא שמה לב איך עובר הזמן, כולי בהתרגשות מוסתרת מההצגה שמתרחשת מול עיניי. פתאום הוא תופס את מבטי ושולח חיוך רחב חזרה. זה מחזיר אותי למציאות ואני מרגישה מבוכה. מסובבת את הכיסא שלי לכיוון הרחוב, מעמידה פנים כאילו אני עסוקה בעיתון ומזמינה הפוך. הפוך גדול, חלב דל. החברה מתעכבת ואני מתחילה להתעצבן. מלצרית מניחה את הכוס על השולחן, אני אוספת אותה בלי להסתכל, רק ברגע האחרון – והחיוך שמופיע על פניי יוצא מהשליטה סופית...
הוא צייר לי את הפרפר. פרפר ענק משתולל בשמיים לבנים, בעננים רכים של החלב מוקצף. פרפר שמח ומלא חיים, שפרש את כנפיו ומזמין אותי להצטרף למסע שלו. הפרפר המפתה של הקפה שלי. ואני מתלבטת. הרי אני מזמן נזהרת מהפרפרים. במיוחד מאלה, שבקפה. שלא יתנחלו לי בבטן אחר כך. לכי תדעי מה יצא מזה?
אולי עוד סיפור אהבה?
..