מגיל שמונה עשרה יש לי מערכת יחסים טלפונית עם ההורים שלי. כמה וכמה פעמים חשבתי לעשות סרט על היחסים הטלפונים, מוזר, אבל עכשיו היחסים האלו נהיו לי עם כולם. הקשרים הטובים שלי עם האהובים עליי הם בטלפון.
הגעתי למצב שאני מזהה בקול הכל, בשניות. ככה גם אמא שלי, מיומנת, אי אפשר להסתיר ממנה כלום. אנחנו שומעת את הניואנסים הקטנים בין הצלילים, בין
ההברות, ולא מחכות- הולכות ישר לעניין- "נו, מה קרה?"
בקיצור, אמא בשלט רחוק ותמיד בשליטה.
ביצים? חס וחלילה
היא מזכירה לי כמעט בכל שיחה- אתה זה מה שאתה אוכל. כל ידיעה חדשה שהיא שומעת בהקשר של בריאות, מדווחת באופן מיידי לי ולאחותי. היא מתחילה: "שיר, תפסיקי עם הטחינה"
"למה אמא? אני מתהלכת בעולם שנים בידיעה שזה אחד הדברים הטובים שיש"
"לא לנו!" היא אומרת, "השילוב של טחינה ושמש יכול לעשות בלגנים" (היא מדברת על מלנומה, הולכת ישר לקיצוני).
אנחנו נבהלות, בהתחלה מורידות את הטחינה מהמדף, ואז, כשהחציל מגיע אני מחזירה את הטחינה לתפריט וחושבת שזה קצת מוגזם, הרי הטחינה לא תהרוג אותי.
הידע שלה עמוק. היא לא תגיד לי- אל תאכלי מטוגן, כי זה ברור. היא מאמינה די אדוקה בתזונה המקרוביוטית, שנולדה מהרפואה האיורוודית המאמינה שמה שיכול לנבוט, יכול לצמוח ולתת חיים ואנרגיה. את הקטניה או הדגן שיכול לנבוט צריך לאכול בכל צורה, אבל המקרוביוטים דוגלים בעיקר במבושל וחם. גבינות לא. חצילים ועגבניות לא. עגבניות מבושלות כן, כי יש בזה פוטסיום מה שאומר שרסק עגבניות זה טוב. ביצים? חס וחלילה. לחם זה אסון. וסוכר זה המכה של המאה העשרים.
הילדים שלי מדקלמים את המשפט שלה: "המר הוא מתוק, והמתוק מר".
אמא קמה והלכה
אז הרבה מהשיחות שלנו זה "את לוקחת את הויטמינים? אל תשכחי ויטמין די כל יום! איך את אוכלת? את נותנת לילדים שמן דגים ואסידופוליס? אם תתני להם כל יום הם לא יהיו חולים".
גברת שרה ביליה, שנראית מעולה דרך אגב, מספקת לי ולאחותי כבר שנים סלניום, אסידופוליס, ספירולינה, סי,אי,די ועוד רבים אחרים, לפעמים אני וחגית תלמידות טובות, ולפעמים אני חיה על קפה ולחם, והאחות על שוקולד ופתית עם מיונז וסלמי.
אם אמא הייתה לידנו היא היתה בוכה. והכאב שלה היה כל כך גדול שהיא הייתה קמה והולכת, כמו שעשתה.
מגיל שמונה עשרה אני וחגית גדלות לבד, הסיבה האמיתית היא כנראה כי קשה לה לראות. עדיף לחיות בשלט רחוק ולהגיד מה נכון ומה לא, וככה יש אישור שמילאה את המשימה שלה כאמא, כי הרי זה מה שחשוב.
אז בואו נגיד שאני חיה בקונפליקט- אני מבשלת אוכל מעולה ומזין, אבל אני עומדת ליד כל זה ומורחת לי חמאה על לחם שאור שקפץ מהטוסטר.
וכשהאלון דופק שני קרואסונים דייניש עם גבינה ליד הדאבל אספרסו שלו, אני אומרת: "אבל למה שניים, היית חייב?"
לא הכל הוא אוכל וסיסמאות
האלון נכנס איתי לשיחות שקשה לו עם הגישה הזאת, הוא לא מאמין בזה, אצלו העולם מורכב יותר, "לא הכל הוא אוכל וסיסמאות", הוא אומר.
הוא והילדים לפעמים יוצאים לסופר לקנות שטויות, ובשיא התמימות מספר 3 נכנסת הביתה כשהיא מחביאה את השקית מאמא, ואני רואה אותם בחוץ יושבים ואוכלים מרשמלו שרוף בהנאה גדולה ליד המדורה.
וככה יש את האבא שמרשה ג’אנק ואוהב להגיד כן על כל חטיף שהם רוצים, ויש את האמא שאומרת: "לא! אם החטיף הזה יכול להחזיק זמן שנה על המדף, אני לא רוצה שייכנס אליכם לגוף ולא רוצה שייכנס אלי הביתה.
המחיר הוא סדנת בישול איתם אצלי במטבח, ואני אומרת בואו נעשה אנחנו, בלי חומרים משמרים, ככה אנחנו יודעים בדיוק מה יש לנו באוכל. וזה הכיף עם האמא, כולנו ביחד במטבח שוברים ביצים (הכי אוהבים) מקלפים, מטגנים, מקציפים עם מוזיקה, שמחים.
את לא בשיאך
לפני שבועיים יצאנו לטיול. עברנו את אריזונה, נוואדה ויוטה והיינו מוקסמים מהטבע אבל מזועזעים מהאוכל שאמריקה הציעה לנו בדרכים.
בכל עצירה לאוכל יש תפריט לגדולים ותפריט לילדים. להם מציעים המבורגר, שניצלונים, צ’יפס, נקניקיה ופיצה. אני כועסת על הדרך שבה האמריקאים דוחפים להם קקה. הרי ילד, מה שתרגיל אותו ומה שתתן לו, את זה הוא יאכל.
אז במשך עשרת ימי הטיול האלה מצאנו רק עם אחת אוכל שיתן לנו כוחות חיים. בשאר הזמן אכלנו רע, הרבה מטוגן, ואם הזמנו סלט פשוט, הוא הגיע עם גבינה, נקניק וחסה, שנראתה כמו הצרות שלי.
בדרך חזרה עצרנו לתדלק בלאס וגאס. מספר 1 ומספר 2 מסתכלים עליי ואומרים לי: ״ אמא, יש לך שחור מתחת לעיניים״.
"וואלה, חכו, אני אצא מהאור המסנוור הזה. ועכשיו יש לי?" אני שואלת.
"כן אמא". אני מסתכלת על האלון: "מה אתה אומר?"
"את לא בשיאך", הוא עונה.
המרק שיש בו הכל
הגענו הביתה מאוחר בלילה. בבוקר קמתי מוקדם, הלכתי לקניות, חזרתי הביתה עם מוצרים אורגניים טובים, והכנתי את המרק שהיה בו הכל. טיגנתי בצל, הוספתי סלרי חתוך, גזר, שתי שיני שום, תפוח אדמה חתוך לקוביות, בשר אדום טחון אורגני, כף רסק עגבניות, שעועית שהרתחתי במים חמים חצי שעה קודם, הוספתי מלח ברוטן, חופן סוכר, פטרוזיליה קצוצה, מילאתי את הסיר במים, ונתתי למרק להתבשל כמה שיותר.
כשהילדים קמו דחפתי לפחות קערה אחת לכל אחד. היה כל כך טעים, שמספר 3 אמרה: "נראה לך שתוכלי לעשות בדיוק כזה עוד פעם?"
"בטח" אמרתי "ועל זה אני אכתוב כדי לזכור את המרק וגם כי מספר שתיים חזרה חולה מהטיול, והאמא אחרי חמישה ימים הורידה את השחור מתחת לעיניים בעזרת הרבה תה, מים, ויטמינים, ספורט ואוכל טוב, והאמא הגדולה- שרה ביליה, בסוף תמיד צודקת: "אתה זה מה שאתה אוכל, תאכל זבל תרגיש זבל".
אבל זה גם מורכב, כמו שאלון אומר- האם קיצוני והדוק תמיד עובד או, היופי הוא בזה שאנחנו גמישים עם עצמנו, ומאמינים גם בשם יתברך.
מתוך הבלוג ד"ש עם שיר