לא תמיד היה כאן איפה לאכול.
אני זוכרת לילות אחרים. 2003. אמצע השבוע. שלש בלילה.
אני תל אביבית חדשה ונלהבת, מדדה את דרכי אל מחוץ ל"אברקסס" או "ננוצ'קה", שתויה, מורעבת, נואשת לנגוס במשהו שמן (וכן, הכניסו כאן את בדיחת ה"לא יכולת לחזור הביתה עם אחד כזה?"), ויוצאת עם חצי תאוותי בידי. מתחם הבילויים של לילינבלום רק התחיל להתעורר, עם כל הברים וההופעות והכיף – אבל תחושת המנצ'יז שמטפסת מהבטן אל הראש ולהפך לא קיבלה מענה ראוי. ובמנצ'יז, אגב, הכוונה לא בהכרח לכאלה שנגרמים מעישונים, מנצ'יז של אלכוהול הם לא פחות תובעניים. יש שעות ומצבים שבהם פשוט חייבים למלא את הבטן במשהו שנשכח מחר. אבל מה, מה? חלק מהחברה' היו מספרים על נפלאות הכנפיים של הדיקסי, אבל למי יש ראש לתפוס מונית עכשיו? אחרים היו מחכים ליד הסנדוויץ' של איציק ורותי בשינקין, אבל למי יש כוח לחכות שהם יפתחו בטובם? נואשים במיוחד היו צובאים על ה-AMPM לגרד איזה באגט, אבל די, מדכא לבהות עכשיו בעיניים העצובות של הקופאית. אצלי זה בדרך כלל נגמר בבית, עם קופסת טונה וכפית, וזה עוד במקרה הטוב.
ואז מזללות קטנות החלו להפתח ממש בצמוד לברים, תמיד עם גימיקים משונים – משולשים של תפוחי אדמה ברטבים, בננה לוטי עם רוטב שוקולד. יקח כמה שנים עד שזה יהפוך לעניין שבשגרה: מסעדות זולות, נגישות ומפוצצות בפחממות, והכי חשוב – פתוחות כל הלילה. פסטות, סלטים, נקניקיות, סנדוויצ'ים- אפילו הפיצה של קרן פלס! – הן הגיעו לרחוב הרצל, נפתחו, נסגרו, נפתחו שוב, ומהלו יחדיו את אחוזי האלכוהול בדם למיטב החוגגים. אלא שבינתיים התבגרתי מעט. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לברים השווים היום, מסעדות הפכו לבילוי העיקרי שלי – לא לסידור שאחרי. ולמען האמת – אני לא רואה סיבה אמיתית להגיע לרחוב הרצל בימים אלה. צעיר ורועש שם מדי בשבילי, אבל דווקא עכשיו מצאתי סוף סוף את מזללת המנצ'יז המושלמת: פליישמן דלי. הא לכם אירוניה.
מסעדת הסנדוויצ'ים החדשה בהרצל 12, אמנם יושבת על חורבות של הרבה מוסדות מנצ'יז שלא שרדו, אבל יש יסוד סביר להעריך שהפעם זה דווקא יצליח. לא בגלל שהיא אופנתית במיוחד, לא כי נוח להשתרע בה (למען האמת יש רק כסאות בר והעיצוב די בסיסי), וגם לא בגלל הגימיקים החמודים של פינת גזוז ובצל ירוק לנגיסה חופשית – עליה לצליח כי היא מגישה סנדוויצ'ים טעימים בצורה יוצאת דופן. זה הכל. בעל הבית גלעד פליישמן – שם שאיתו חייבים לפתוח מעדניה, כשחושבים על זה – מקפיד על כמה עקרונות בסיסיים. המנות העיקריות חמות, סנדויצ'ים שהם ארוחה שלמה. הבשר איכותי, הכמויות נדיבות, הרטבים טריים, ואולי המיוחד מכל: לחם הפראנה המרוקאי, הנאפה על חלוקי נחל ומעניק לסנדוויצ'ים קלילות נהדרת. יש גם פראנה לייט, מופחת קלוריות, שאותו לא טעמנו, אבל גלעד הבטיח לנו שגם הגירסא הלא דיאטטית היא פחות משמינה ממה שנקבל במקומות אחרים. היות שהגעתי מצויידת בבת דודתי דניאלה, בעלת קיבת הברזל, זה לא באמת משנה – מדובר באישה עם מטבוליזם שערורייתי, מה שתכף נראה – מאוד יעזור כאן בפליישמן.
אחרי הנשנושים הראשונים של כרוב חמוץ ותפוצ'יפס תוצרת בית, המגיעים עם כל המנות – אנחנו מתחילות דווקא עם סנדוויץ' המטיאס, הנמנה על המנות הראשונות ולכן מותר לו להגיע קר ובתוך לחמניה. המטיאס, שיכול להיות גם שפרוטים, סלמון כבוש ביתי או טונה – מלווה במיונז, בצל, צנוניות, חזרת לבנה והשוס לדעתי – ביצה קשה מגורדת בעדינות מירבית, ומחירו 25 שקל. זו מנה נפלאה לנשנוש קל, בלתי צפויה ועושה נעים בחיך. אינני מכירה עוד מקום בתל אביב בו טעמתי כריך דגים מסוג זה. אבל זו רק ההכנה למה שקורה בגזרת הבשרים האדומים.
המנות העיקריות ב"פליישמן" ניתנות להרכבה עצמית, אני העדפתי את ההרכבה העצמית של גלעד. את הקורנביף הוא ממליץ לשים בלחם יחד עם מעט ירקות רוטב הברביקיו-ויסקי, מתקתק ובועט, ואפשר לנסות זאת גם עם רוטב הצ'פטולה החריף, או חזרת לבנה מצויינת – התוצאה, בכל מקרה, נטרפת במהרה ב-38 שקל. אפשר גם לשלב את הקורנביף עם חזה הודו, כך מספר התפריט – אבל הכי טוב, פשוט לתת למי שמכין לך את הסנדוויץ' להכניס לשם מה שמתחשק לו. זהו מסוג המקומות בו זה ישתלם.
באותו מחיר, 38 שקל, אפשר לקבל גם סנדוויץ' של שרדד ביף – צלעות בקר מפוררות ברוטב ברביקיו, מנה פנטסטית שהולכת טוב עם פלפל חריף וחסה אמריקאית. האמיצים ינסו גם את ה-Big Time, חצי קילו בשר ב-99 שקל. אבל אני אישית מאמינה שאם כבר אוכלים כל כך הרבה בשר, עדיף לעשות זאת עם סכין ומזלג. מה אנחנו, חיות? (כן, האמת).
כאשר מגיע סנדוויץ' החזה הודו אל השולחן אני כבר מתחילה לראות נקודות שחורות, אבל איכשהוא דניאלה יכולה לו. היא מבסוטית מהחיבור בין החזה הבריא, מיונז, חרדל, חסה אמריקאית ועגבנייה. כמה פשוט – ככה טעים, ובעיקר נדיב בכמויות. לא נותר לי אלא לנחש שגם לשון הבקר (44 שקל) והנקניקיה (22 שקל) עומדים בכל הסטנדרטים האלה. עד כה נדמה שיש כאן כל מה שהסועד הלילי זקוק לו. מה אין? קפה, קינוח, חביתה, אבוקדו, טחינה ועוד מהדברים שאולי התרגלתם אליהם בסנדוויץ' ברים המוכרים – אבל דווקא הייחוד של פליישמן הוא מה שיכול להשאיר אותה כאן עוד הרבה זמן.
פליישמן דלי פתוחה בימים א-ד ומוצ"ש עד 3 בבוקר, ובחמישי עד 6. יתכן שלא ירחק היום שבו תורים של בליינים שתויים ורעבים יתעקלו מחוץ לדלת, שעה שאני אהיה עמוק במיטתי, חולמת חלומות על סנדוויצ'ים מושלמים.