על שניצל וגעגועים

פוסט אורח של רותי עפרוני

הבעל המדען בווינה. בכנס.

האם באמת להציל את העולם מסרטן השד מצדיק להשאיר אותי לבד עם ארבעה ילדים לשבוע? לא בטוח.

בדרך הביתה מהעבודה אני עוצרת בחנות צעצועים וקונה לילדים מתנות "מחו"ל", מ"אבא". למודת נסיון אני מרחרחת את האריזות ומחפשת ריח של אמריקה. מליסה ודאג ממש הולך, כל מה שעשוי מעץ או מגיע בקופסת פח גם סבבה. אבל לא מסין. את אלה הם מזהים מיד. ואחרי שבפעם הקודמת נאלצתי לגמגם לילדה הסקרנית ומזהת הלוגואים שכן, בטח, גם בסטוקהולם יש סניף כשר דובר עברית של "חפציבה", אני אפילו זוכרת להוריד את מדבקת הלוגו של החנות מהעטיפה.

אבל עם בעל בווינה – את מי אני אקח איתי לארוחה זוגית מפנקת בסזאר עם מבצע מטורף של שלוש מנות ב69 שקלים? אין מצב שחברותי האימהות יוצאות מהבית בהתרעה כל כך קצרה ולמי יש כוח לחברות הרווקות?! אני מתחלחלת מהאופציה הפמיניסטית ללכת בגפי ומיד מרימה טלפון לגל, בן דוד אהוב שהגיע עם ילדיו לחופשת מולדת מבוסטון הצוננת. אחרי שאני נשבעת לו שלא אזכיר את פרודתו הטריה (ימח שמה) הוא מסכים לבוא. התינוק נרדם לי בידיים, הבינונית כבר עם פיג'מה (בלי מקלחת), הבינונית השניה עם האייפד (אני חושדת שהיא כבר יומיים עם אותם בגדים, אבל אין לי הוכחות) והגדול עם הבני דודים הקוליים מאמריקה ועוד כמה בני דודים פושטים מהשכונה. סירוק כינים? מחר!

אני מקלפת את הסקיני גי'נס מהעבודה ונכנסת לפאט ג'ינס – אלה שמשאירים מקום לדמיון ולארוחת ערב. מעל אני תולה חולצת כותנה לבנה, ארוכה ואוורירית. בכל זאת ערב, מסעדה, ביקור מאמריקה – יש עלי חגיגיות… גל מקדם את פני בחולצת בן אנד ג'ריס. אחד אפס לי!

ביסטרו עירוני בפריפריה

משום מה, תהא הסיבה אשר תהא, לא נכנסתי מעולם לסזאר – אחת המסעדות בפארק המדע המתחדש – מעצמת ההיי-טק של השפלה, הרוחש לא רחוק מתחנת הרכבת של רחובות-נס ציונה. זה מיד יתברר כטעות חמורה. המקום מקסים, חם ומסביר פנים. בתוך האפלולית הנעימה מתגלים שולחנות מרובעים, שחורים ומבהיקים, נרות בכוסיות זכוכית לבנה ודרגשי דיינר בעור חמרה.

העיצוב נקי, מודרני ופשוט – ביסטרו עירוני בפריפריה. איתי, אחראי המשמרת, מציג לנו את תפריט פסטיבל "שף תאכל". גל מזמין למנה הראשונה את מרק היום – מרק דלעת חריף ומתקתק.

מרק דלעת חריף ומתקתק

אני מתלבטת בין "הניוקי שטובה אוהבת" (אני לא עומדת בשם הפרוזאי) לבין פורטובלו קומפלטו – פטריות יער עשויות בגריל ברוטב שמנת וכמהין. אני מכריעה לטובת הפטריות. ומה נשתה? כוס יין אדום. ברור. איתי מציע את יין הבית. משהו ארגנטינאי. טעם סמוקי מלא, בלה בלה בלה, יורד חלק. עכשיו, אני לא יודעת בדיוק למה איתי התכוון אבל היין יורד חלק פנימה ולא נשמע לי רע משום כיוון. אני בעד.

במצב רוח מרומם ונדיב איתי מוציא לנו סיפתח של קאווה מבעבעת על הבית כי "זו פעם ראשונה שלנו פה". נייס טאץ' דארלינג. אחרי יום שלם של נישנוש כמות מסחרית של בייגלה במשרד –הקאווה נדמית לי לא פחות מנווה מדבר: נוצצת מרחוק, מתעתעת, מפתה ועם הבטחה לרוויה.

מגש עץ קטן מונח לפנינו ועליו כיכר פחוסה ומאורכת של לחם חם מוזהב, חלק ומבהיק. אנחנו בוצעים ממנו ומאושרים לגלות שכתמי שמן זית ריחניים מלחלחים את האצבעות ומדביקים אותן בשבבי מלח גס. אין ברירה – צריך ללקק את האצבעות.

גל חופר במרק שלפניו ומהנהן בהכרת תודה. אני, מאז הילדים, לא מתחברת לאף מחית כתומה. אפילו כזאת שמתובלת בזעפרן. מבחינתי זה סתם עוד אוברפרייסט מחית גרבר. אבל מה איכפת לי מהמרק של גל כשמולי רוקדות פטריות היער הקסום לצלילי פר גינט ושיקשוקי שמנת.

את עצמי אני שואלת אם זה מוסרי לאכול את הרוטב של הפסטה בלי הפסטה (כמו שעלמה, ביתי, מבקשת ספגטי בולונז בלי ספגטי) ועצמי עונה לי שמה שלא מוסרי פה זו השמנת.

אני מתמקדת בתולעי הגבינה הקשה הלבנות שמגוררות מעל הפטריות, נמסות למחצה. אני צוהלת לזהות שזו פרמז'ן. גל טועם ופוסק שזה לא מספיק מלוח וזו בטח לא פרמז'ן. אנחנו מעלים את הסוגיה בפני המלצרית שמבררת וחוזרת עם תשובה חד משמעית – פרמז'ן. שתיים אפס לי – יקירי!

זה הזמן לגילוי נאות שגל הוא לא רק נשמה קרובה, הוא גם בוגר של הקיימבריג' סקול אוף קולינרי ארטס, שזה בעברית שף חובב עם השכלה יקרה.

במשך שנה שלמה, שלושה ימים בשבוע, הוא היה חוזר מחברת ההי-טק הבוסטונית שלו, משיל את מדי מהנדס התוכנה (טי-שירט ומכנסי חאקי), עוטה סינור ונכנס לעומק המטבח באחד מבתי הספר היותר יוקרתיים בחוף המזרחי.

שלוש פעמים בשבוע היה חוזר בשתיים בלילה. עד כדי כך יקדה אהבתו למטבח. מחוזקת מניצחון הפרמז'ן אני מעירה שלא פלא שאישתו ארזה את מטלטליה ואת הילדים ועברה לבדה לבית החדש שהיה מיועד לשניהם. גל מסתכל עלי, לוגם לגימה ארוכה מהיין הארגנטיניאי, זה שיורד חלק, ואומר שבעולם האבסורדי שלו, דווקא זה מה שקנה לו עוד שנה של נישואין. ככל שהיא ראתה אותי פחות – פחות בער לה ללכת… טוב נו – אז תיקו. שתיים-שתיים, ואני אפילו מוכנה לסלוח על שערוריית בן אנד ג'ריס.

היין והקאווה משמחים אותנו מאוד. עם כל ביס אני שוקלת מה עדיף – עמוק, אדום, בוגר או לבן, צוהל ונערי. מסתבר שדווקא השילוב הוא המנצח. החדר מתחיל להסתחרר סביבי. כושר השתייה שלי הוא לא מה שהיה פעם (גם פעם הוא לא היה משהו) והבייגלה שסחב אותי עד הלום רק מעצים את תסמיני קלות הראש.

אולי בגלל זה כשמגיעה המנה העיקרית – השניצל של סזאר על גבעת פירה קטנה – אני רוצה לשבת על כנפי הגעגוע הענקיות והדקיקות שלו ולהמריא לוינה –אם כל השניצלים, הרחק הרחק למקום שם שנמצא בעלי. עם כל נגיסה ביצירת המופת השיגרתית הזאת, המתובלת בגרגירי פלפל שלמים, געגועי גוברים. זה לא רק הזבל שנערם בפח ושאיש לא מוציא, זה לא רק ההשכבות והמקלחות הקושי והלחץ שהכל עלייך. זה לא בגלל שאין למי למסור בשבת בבוקר את הבכיין, שלא משנה מתי הוא הלך לישון, שש בבוקר נראית לו שעת יקיצה הולמת. זו כנראה גם אהבה.

גל מחסל ביסודיות את המוסר השלם ברוטב צ'ימיצורי אמיתי – כל מיני פטרוזיליות וטרגון, עגבניות מיובשות, המון שמן זית ופלפלים חריפים. אידרה שלמה נותרת בצלחתו. זה הזמן לעבור לסלט הפשוט והעדין. חסות ברוטב בלסמי בהיר וחמצמץ. רוטב מנצח. אני משתפת את גל בחוסר הערכתי למקלוני הגזר בסלט. ירק נחות, לא כן? גל נאלץ להסכים שלמרות שהוא מאוד מחבב את הירק, גזר זה טיפה לא קלאס.

מוסר ברוטב צ'ימיצ'ורי

לקינוחים (בתוספת 15 שקלים) אני מזמינה קינוח מסקרפונה דובדבנים ושוקולד לבן שמגיע בגביע מרטיני גבה רגל. טיפה חמוץ לי מדי ובשלב זה אפילו הפאט ג'ינס שלי מבקשים להתפקע. גל בוחר בהצלחה מרובה את הקינוח האולטימטיבי – מקפא ברולה וחלבה, שמסודר על צלחתו בשכבות-שכבות של מקפא בהיר מחופה וואפל פריך. תענוג מושלם!
..

מקפא ברולה וחלבה

כבר אחרי 23:00. הביסטרו ההומה כבר התרוקן. זוג גברים עם קעקועי כתפיים (נדירים במחוז הספר המנומנם הזה) עוד ישובים על הבר מלבדנו. איתי מספר לנו שהוא בדרך לסאן-דיאגו למצוא עבודה כמעצב פנים. בהצלחה ילד! גלי חוזר בעוד שבוע חוזר לבדידות של בוסטון. ואני? בשתיים בלילה אני מקבלת נשיקה ארוכה וחמה על השפתיים. אהובי מפזר את הילדים שישנים לידי, כל אחד למיטתו. הוא מתכרבל לידי אפוף ריח של אמריקה.

…