– אני מבין שיש לך בלוג של ביקורת מסעדות? וואו, אז בטח מזהים אותך בכל מקום שאת הולכת אליו.
– לא, דווקא לא מזהים. אפילו אם אני חוזרת למקומות שכתבתי עליהם והיו המוני צפיות, גם אז בדרך כלל לא מזהים. וזה דווקא טוב לבלוג שלי, האנונימיות הזאת.
אם כן, זו היתה חלופת משפטים בינינו בטרם הפגישה הראשונה. החלטתי לנצל את הפגישה כדי ללכת למקום שעוד לא הייתי בו, ככה גם יותר בטוח שאף אחד לא מכיר אותי, נכון? ושתי הוא גם בר וגם ביסטרו וגם מסעדת שף. חשבתי שזה מצויין לפגישה ראשונה. לא ברור מה עבר לי בראש, מקום שנקרא ושתי, המכשפה בהיסטוריה הנשית של היהודים (בשונה מיעל, שאמנם היתה רוצחת, אבל היא בהחלט היתה מהצד של הטובים). הייתי צריכה לדעת שדייט במקום שנקרא על שם מכשפה לא יכול להיגמר טוב, וזה בכלל בלי שהראיתי לו את אוסף המכשפות שלי (ויש כזה, תאמינו לי).
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. איך שנכנסנו למקום הקטנטן והחמוד הזה, מיד קפץ עלי בחור בחיוכים – מה נשמע??? הוא היה מוכר לי, אבל לקחו לי כמה שניות לקלוט שמדובר בהוא שמכנה את עצמו "זן אור", שהיה ברמן בשישקו, אבל בתקופה הפחות מוצלחת במערכת היחסים שלי עם המקום.
רציתי דייט שקט ואינטימי, אבל זה היה הכל חוץ מזה. הסתבר לי מיד שאותו זן אור מנהל את המקום ביחד עם אחד דוד הירשפלד, שכרכר סביבנו ללא הרף מרגע שנכנסנו. כשאני אומרת כרכר, אני מתכוונת לכך שבמהרה למדתי שהמקום פתוח מזה חמישה חודשים, שהבעלים הם שלושה (פלורה בלוך, השחקנית, שגם הסתובבה במקום וחילטרה במטבח, שמוליק דוידסון ורחל חגיגי, שניים מהם חברים בקבוצת זיק), שזו כבר ההנהלה שלישית של המקום, וגם השפים התחלפו כבר מספר פעמים, שהשף הקודם היה משוגע ועזב באמצע משמרת, שדוידסון הזעיק את בתו, מרב דוידסון, אז בת 22 בלבד, אבל עם עבר מפואר במחניודה, ואפילו למדתי שאבא של דוד הוא איש חשוב באקדמיה ללשון העברית. אם כן, דייט אינטימי זה לא היה.
חוץ מלספר לנו את כל תולדות, זכינו עם הכניסה גם לצ'ייסר אלכוהולי על חשבון הבית. לבחירתנו. הפינוקים ליוו אותנו גם בהמשך.
כמי שאוהבת לדגום כמה שיותר מנות, כידוע, אני אוהבת לחלוק מנות. לכן כה הצטערתי שהבחור הגיע שבע. ובכל זאת, כל אחד מאיתנו בחר לעצמו מנה מהפתיחים.
בזמן שחיכינו למנות, והצלחנו לנהל שיחה נעימה, הונחו על שולחננו שתי כוסיות קטנות של צ'ייסר עם גספצ'ו.
– מה זה?
– זה מרק עגבניות
– אבל הוא קר
– כן, גספצ'ו זה מרק עגבניות קר
– אני אוותר
– למה?
– יש בפנים סלט. אני לא אוכל סלט
– יופי. More for me. (בדיוק הבחור בשבילי, לא מבין באוכל)
אז בכוסית הקטנטנה היה גספצ'ו נפלא, בצבע כתמתם יפהפה, סמיך בדיוק במידה הנכונה, עם קרוטון אחד וכמה קוביות קטנות של ירקות. הייתי מוכנה לאכול מנה שלמה מזה, זה היה כל כך איכותי. נו, לפחות זכיתי לשתי כוסיות… ובביקור הבא מימשתי את זממי, והזמנתי מנה שלמה.
המנות שהזמנו עדיין לא הגיעו, אבל מולי (אני מדגישה, מולי, לא מולו) הונחה מנה – פינוק מהמטבח. בלי לברר איתי מה אני כן אוכלת או לא אוכלת, קיבלתי מנת סטייק טרטר. הבהרה למי מקוראי שלא בטוח מה משמעות המנה, המרכיב המרכזי של המנה הוא בשר בקר טחון נא. ללא ספק לא מנה לכל אחד (אפילו ניימן היה מוכן לאכול את זה רק עם עיניים עצומות). אני, לעומת זאת, עוד מילדות נהגתי לגנוב לאמא שלי מהתערובת הטרייה לקציצות, וממש שבוע קודם לביקור המדובר בוושתי תחבתי אצבעות לבשר הנא הטעים ביותר שאכלתי בחיי, אצל שי עשהאל.
לכן זה בהחלט היה משעשע שהמנה הונחה מולי ולא מולו, כי הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו לאכול בשר נא. אני, לעומת זאת, חיסלתי את המנה כהרף עין. דוד מיד היה חייב לברר איך היתה המנה. מה אני אגיד לכם? הטרטר קצת הלך לאיבוד בתוך ערימה של עשבים שוטים. אני מעדיפה אותו יותר נטורל.
בינתיים הגיעה המנה של הבחור – זוג קבבוני טלה עם טרגון, סלט כבושים וחיים ושמנת חמוצה (39 שקל). כזכור, הבחור לא אוכל סלט, ולכן וידא שכל הירקות הללו, החיים והכבושים, יהיו הכי בצד שאפשר. את הקבבונים הוא חיסל בהנאה.
ואז הגיע הרגע המרגש של הערב. לא, זו לא היתה נשיקה סוערת, אל תבלבלו, זו היתה מנה מעלפת. פינוק נתח קצבים עם ביצת שלו (48 שקל). מתברר שלמרב דוידסון יש מערכת יחסים מאוד מיוחד עם הבשר שלה, והיא יודעת להוציא ממנו נפלאות. קיבלתי שלושה מדליונים של פילה בקר (בביקור הבא היו כבר רק 2), עשויים בדיוק במידת העשייה הנכונה, רכים ועסיסיים, וטעמם טעם גן עדן. כבר מהריח של המנה התחלתי להתרגש.
זוכרים שהבטחתי לבחור שאף אחד לא מכיר אותי? זוכרים שכבר הצלחתי להוכיח את ההפך? אז זהו, שזה לא נגמר שם, כי פתאום, כאילו משום מקום, צץ רותם דרוב, עורך ראשי ב-Rest ועיתונאי אוכל בעבר, שגם אותו אני מכירה משישקו, רק מהצד של הלקוחות. זן אור ציין בהתלהבות איך בעת ובעונה אחת ישבו במקום בחפיפה מספר כותבי אוכל. רק אז נזכרתי שזן בעצם יודע על קיומו של הבלוג שלי. או אז הבנתי את פשר הכרכורים והפינוקים הרבים, אבל זן הבטיח לי שככה הם מטפלים בכל הסועדים, ונטיתי להאמין, אבל בביקורי השני זה כבר ממש לא נראה ככה.
מאחר ובביקור הראשון לא צילמתי, קבלו סיכום מקוצר של הביקור השני.
קרפצ'יו מוסר ים וטונה (32 שקל) שאמור להגיע עם פסיפלורה אבל ביקשנו בלי, לטובת אחת הסועדות. קיבלנו עם זה גם פרוסות לחם לצד שמנת חמוצה, וחיסלנו הכל.
סלט ירוק חסה ערבית, רוקט, אגוזים, פירות העונה ורוקפור (38 שקל):
ולעיקריות זוג סרטנים עם צ'יפס, כרוב מוקפץ ושומשום ירוק (62 שקל), שמי שאכלה אמרה שהיו מעולים, תוך כדי פירוק, ליקוק אצבעות והשפרצה על החברות.
חריימה בורי חריף בדיוק במידה (68 שקל), שלמרות שהובטח שהוא לא נורא חריף, היה נורא חריף, אבל גם הסועדת שאכלה אותו התמוגגה מהמנה, למרות שנהיה לה חם מאוד משום מה, ואני די משוכנעת שראיתי את העשן יוצא לה מהאוזניים.
ואני לקחתי פפרדלה עם ארטישוק איטלקי, עגבניות ופטרוזיליה על בסיס חמאה לימונית (62 שקל) שהיתה נפלאה.
סיימנו עם שני קינוחים: שלישיית מלבי ברטבים – תפוז, ענבים ופסיפלורה (28 שקל) שמאוד אהבנו
וגם עוגת סולת על רוטב פיסטוק עם קצפת מתובלת בהל וקינמון (35 שקל):
ואחרי שדגמתי שם לא מעט מנות, אני עדיין זוממת לחזור לשם, כדי לנצל את ארוחת הטעימות הזוגית ב-199 שקל, שזכאים לה לקוחות לאומיקארד. האוכל שם כל כך טעים, האווירה נפלאה ואפילו המוזיקה משובחת, שזה פשוט משתלם.
ושתי, רציף העלייה השנייה 8 (כיכר השעון), יפו, 9428679–057. אתר הבית פייסבוק
