לא מזמן הלכתי ברחובות העיר שלי, תל אביב, כשלפתע הרגשתי צורך להכניס לפי קצת יוגורט עם פירות ברוטב פסיפלורה ומיד שמתי פעמיי ליוגורטריה סמוכה. רק לפני שנתיים, בשיא טרנד היוגורט, התגאיתי ביכולתי לחשב מכל רדיוס בעיר את היוגורטריה הקרובה ביותר. אך במקום שבו פעם הייחתה יוגורטריה, היה עכשיו בית קפה. המשכתי לרחוב אחר, ליוגורטיה אחרת, אך שם לא היה דבר מלבד פלאפל. קניתי קרטיב בפיצוציה והלכתי הביתה. עוד טרנד קולינרי כנראה נאסף אל אבותיו, ואני, תמימה שכמותי, חשבתי שנהיה ביחד לנצח.
כן, לפני שנתיים זה היה יוגורט. לפני שלש שנים זה היה מרקיות. ועכשיו כולם מדברים על דים סאם. לפתע גילה הקהל הישראלי מחדש את המאכל הסיני שכבש את המערב בשנות השמונים, כופתאות של בצק מאודה עם שלל מילויים. מספר דים-סאמיות (ככה אומרים את זה?) נפתחו בשנה האחרונה, בפורמט של אוכל רחוב מהיר וזול. אך האם מדובר בעוד שגעת חולפת או שמא לפנינו טרנד רב עונתי, יותר קרוב לסושיות התל אביביות, שלא עושות סימן של היעלמות כל כך מהירה? ויתרה מכך – האם הדים סאם מאיים לחסל את הסושיות?
הדימיון ברור: בשני המקרים מדובר במאכל אסייתי כאילו-מפואר, כזה שהתרגלנו לאכול במסעדות לא זולות, וכעת קיבל "עממיזציה" מבורכת. הדים סאם מתגאה בכך שהוא בריא ודיאטטי יותר מהסושיות, אבל האם הוא טעים באותה מידה? כדי לבדוק את הנושא מקרוב הצטיידתי בחברתי ענבל, ונחתנו במי שטוענת שהיא חלוצת הז'אנר: "דים סאם סטיישן" ברחוב יהודה הלוי. דים סאם סטיישן קיים קצת יותר משנה, אבל צובר יותר ויותר תאוצה בחודשים האחרונים. הלקוחות צובאים, הם כוללים בעיקר קבוצות ממשרדים בשעות הצהריים; ושלל תל אביבים שמתחילים את הלילה (אבל לא בליינים שסוגרים אותו, המקום נסגר בין 22:00 ל-23:00, לפני שעות המנצ'יז). צוות מקומי של סיניות ופיליפיניות שוקד על הבאת כופתאה אחרי כופתאה במטבח, והבלאגן חוגג.
בתוך מרחב קטנטן של שתי קומות צפופות מגיחות ונזללות מנות מהבילות, הכל שמח ומעורר תיאבון, אבל יתכן שהגיע הזמן לאייש קצת יותר את הצוות. נכון לכתיבת שורות אלו, הצוות של דים סאם סטיישן לא היה ממש ערוך לטירוף סביבו, למעלה היו שולחנות לא מפונים זמן רב, בשולחן שלידינו גוועו מרעב עד הגעת המנות, ובקיצור – מי מחפש עבודה? נראה שלא תזיק להם תגבורת.
בכל מקרה, ידע הסועד בדים סאם סטיישן שכאן זה לא פינוקים – ההזמנה היא בקופה, הגשה היא אופציונלית – לעתים תתבקשו להעלות בעצמכם את המנות לקומה השנייה (תלוי בלחץ), והשולחנות ערוכים בצפיפות, כך שזה לא מקום לשיחות אינטימיות, אלא אם כן אתם רוצים לנהלם עם שכניכם. לנו זה דווקא עבד, כי ישבו סביבנו אנשים מאוד נחמדים.
הכופתאות עצמן מצויינות. אנו הזמנו מנה של 8 דים-סאמים בטעמים שונים, היו שם בקר, עוף, עוף עם קשיו, צמחוני, שיטאקי, תרד ובוטנים, שרימפס עם עוף, בטטה וערמונים – כולם עטופים בעדינות בבצק המאודה בעל הטעם הנייטרלי, אבל שרק נותן לטעם של המילוי להתלבט. הכל היה טעים, טרי ואיכותי, קונזצזוס מיוחד נרשם סביב התרד והבוטנים, כופתאה ירקרקה ומעודנת. המחירים מצחיקים – 5 שקלים לכופתאה, כך שאם מציק לכם רק רעב קטן, תוכלו לצאת מאוד מסופקים ובקושי להרגיש את זה בכיס. מעניינת במיוחד היא המנה העסקית, שכוללת 8 כופתאות ומרק וון טון או אגרול ב-46 שקל בלבד.
אבל לא על הדים-סאם לבדו נחיה. הזמנו גם פאד-תאי עוף (40 שקל) וצ'ופ-סואי שרימפס (42 שקל), שתי מנות המוכרות לכל מי שהתחיל בלמון גראס וסיים בג'ירף, ובדרך למד דבר או שניים על טעמו המשכר של החמוץ-מתוק בנגיעות מונוסודיום-גלוטמט. ולמי שלא מכיר, פאד-תאי מבוסס על אטריות אורז, וצ'אפסוי על אורז. המנות גדולות מאוד, לא מורכבות, נטולות הפתעות אבל עושות את העבודה.
ענבל יכלה להישבע שהפאד-תאי הנדיב בכוסברה, לא פחות טוב משל ג'ירף, למרות שכאן הוא זול ב-9 שקלים. מצד שני, בג'ירף אפשר להתרווח בלי שהמרפק שלך יתקע בתוך הוון-טון של מישהו. בסך הכל, תפריט האוכל כאן לא שונה מרוב המסעדות האסיאתיות שבנמצא, והיציאה האמיתית היא הדים-סאם ולא שום דבר אחר.
בדים סאם סטיישן מבטיחים שהם לא טרנד חולף, ושגם אם כל היתר ייעלמו – הם ישארו כאן כדי לשרת את הקהל הצעיר והמבוגר שכבר התרגל למקום. אכן, יש למקום הרבה קסם, פשטות ואותנטיות, וניכר שהם באמת אוהבים את מה שהם עושים. אך האם אוכל כל כך בריא ו"נקי" באמת יהפוך לחלק מתרבות האכילה שלנו כאן? קשה לאמר בשלב זה. אני, בכל מקרה, עוד לא מספידה את הסושיות.