אני לא שותה מוגז, אלא אם זה קאווה או בירה. את הבירה נטשתי כשגיליתי את הקאווה. זה היה בקיץ 2008, שהיה שמייח במיוחד. את רובו ביליתי בשדרה (רוטשילד) עם חברים כשלידנו בקבוק קאווה. מאז קרו כמה דברים: אליאן עברה למקסיקו, אריאל ז"ל נהרג בתאונת צניחה באוסטרליה, אלון העתיק עצמו לירושלים, נעה ועידן עברו לניו יורק – כל אחד מסיבותיו הוא, אבל בקבוק הקאווה נשאר איתי בתל אביב מאז. עד כדי כך שבבר הקבוע שלי, שבו את הברמן אני מכירה כבר שנים – את שמי הוא לא זוכר, אבל מה אני שותה – הוא יודע.
במסגרת המועדון האקסלוסיבי הזה, שבשבילו אני כותבת כאן, נפגשנו אתמול לפגישה שניה שעסקה ב…כן, מבעבעים. הפגישה היתה מרגשת וכיפית. בערב חורפי במיוחד התכנסנו לנו במקום שנקרא "הברז", שזה ליד השישקו. הברז הוא מקום חדש שלא הספיק להפוך לאבן שואבת לכל "אושיות האלכוהול" כמו אחיו הבכור השישקו. נכנסנו אל שולחן גבוה, כאשר לכל אחת הוקצו 2 כוסות – שמפניה ויין לבן. בהדרכתו של יוסי בוזנח, אושיית יין ובעיקר אישיות מלבבת ומלאת סבלנות לחבורת נשים שכמונו – התחלנו לשתות.
תחילה שתינו את לואי רודרר, שיעלה לנו בחנות אלכוהול כ-310 שקלים. מדובר על שמפניה אמיתית, כזאת שבה הבועות הן בגודל הנכון והן לא נגמרות עד שהמוח לא יכול יותר עם העליה לרגל שלהן אליו – ובכל זאת הן ממשיכות. אחר כך שתינו את וילמר (220 שח).
היתה הסכמה גורפת שהוילמאר יותר טובה ונעימה מהקודמת. בין לבין הוחדרו בנו מושגים על תהליך עשיית השמפניה, פוליטיקות של החבל, פטנטים של האיחוד האירופי ועוד כל מיני פיסות טריוויה לגבי המשקה הזהוב. אחר כך שתינו את ווב קליקו, שהיא היקרה ביותר ותעלה לנו בחנות כ-450 שח בערך. לבסוף שתינו את הבולינג’ר (360 ש"ח), שהיתה הטובה מכולן לטעמי, נעימה, מלאת טעמי שמרים ובכל זאת עדינה מאד. אבל גם מאד יכול להיות שכבר הייתי קצת מסובבת מהבועות האלה ששיחקו להן תופסת בתוך העורקים שלי.
נזיר אחד וארבע נשים
לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל יום קודם, גילינו כי מלבד אותו נזיר שהמציא את השמפניה – אותו דום פריניון – מי שהכי השפיעו על עולם השמפניה הן נשים – 4 אלמנות. כל אחת פעלה בתקופה אחרת וקידמה את התחום בעוד צעד, שהביא את השמפניה למוצר שהוא – מותג יוקרתי שמדבר בעד עצמו ולכל הדיוט ברור שכשהוא שותה שמפניה הוא שותה איכות (אם כי ניתן להתווכח על זה תכל’ס).
עד כאן על שמפיין. משם עברנו למחוזות חמימים יותר – ספרד, איטליה וישראל, והעתקנו את עצמנו אל השישקו. בשלב הזה אני כבר לא זוכרת איזה שמות שתינו, מלבד הסדרה החדשה של כרמל שהיא מצוינת, ומחכה לי במקרר הפרטי שלי בבית לאירוע ראוי. אני רק יודעת שצחקנו בלי סוף, בהמשך ישיר לחלקו הראשון של הערב. יוסי עוד צ’יפר אותנו בצ’ייסרים של כל מיני דברים, שחירבו לי את יום המחרת (ולא רק לי).
יש משהו ממלא ומחזק בחבורת הנשים הזאת. אני חושבת שאני הצעירה ביותר (או לפחות ככה זה מרגיש כי) אני הרווקה של החבורה. אני לא ציינתי את יום האישה בחגיגות מטורפות של שופינג. אני עוד מתאוששת מהשיפוץ וחלק מהמאמץ שלי להיות אישה עצמאית אומר לשפר עמדות מול חשבון הבנק שלי. המשמעות הפיזית שלו היא עבודה עד השעות הקטנות של הלילה ומעט מאד חיי חברה.
מהבחינה הזאת המפגש אתמול היה ציון ראוי במיוחד ליום האישה הבינלאומי – פגישה לנשים בלבד, על נשים, עם נשים. אין יותר נשית מהשמפניה מבין היינות בעיני – עדינה אך פעלתנית, מתוקה וגם מעקצצת, סקסית ושובבה, שצריך לסובב אותה טוב טוב – כך שכשתפתח סוף סוף תתן לך את המקסימום שיש בה (והגברים שזה היה עיסוקם – השתגעו בסוף. נשמע מוכר?)
שני דברים לסיום:
אתמול למדתי שעד שנת 2007 נמכרו בישראל בשנה בממוצע כ-5,000 בקבוקי שמפניה ויינות מבעבעים בכלל. באותה שנה הורד המס על יינות מבעבעים, ומחמשת אלפי הבקבוקים, קפצנו לחמשת אלפים ארגזים. שזה 60 אלף בקבוקים בשנה. אני חוששת שכמות נכבדה מהממוצע השנתי הזה היה באשמתי..
את יום הולדת שלושים חגגתי בפיקניק שכרות בפארק (מה שהפך למסורת מאז), לכבודו קניתי 16 בקבוקי קאווה. חצי מהתמונות היו של החבר’ה עם בקבוק ביד מסתכלים לשמים – הצלם ניסה לתפוס את השניה שבה הפקק עוזב את הבקבוק (ללא הצלחה). לא נשאר בקבוק אחד סגור ונאלצנו לשתות את כ-ו-ל-ם. מאז למדתי להביא פחות בקבוקים אם אני רוצה שהחברים שלי יחזרו הביתה בשלום..
צילומים מהיומולדת: ירון בורנשטיין
>> הכתבה פורסמה בבלוג משתפצת