מאת: טל בוקריס
"הכרתי את בעלי בגיל 21 שנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון. היינו כמו כל זוג צעיר שחיי באווירה תל אביבית סטודנטיאלית מלאה בבילויים וקצת לימודים. לימים הקשר נעשה רציני והאהבה לא אחרה להגיע.
ידעתי שאיציק גר בצפון ועם הזמן גם הבנתי שהוא גדל בבית מסורתי אבל במושגים המאוד חילוניים שלי לא ממש ידעתי מה זה אומר והייתי צעירה, מאוהבת ומסונוורת. כשהקשר התחזק וכבר היינו נוסעים לסופ"שים למשפחתו, התחלתי להכיר את המושגים הדתיים והמוזרים בשבילי כמו: חלבי, בשרי, פרווה, פלטת שבת וכד', אבל לא ייחסתי לזה חשיבות כי איציק ואני המשכנו בהרגלנו החילוניים והרגילים מבחינתי.
לאחר שנתיים של חברות החלו ההכנות לחתונה והחל שיח סביב העניין הדתי וכמי שרצתה לעשות טוב לבן זוגה ורצתה לדאוג לנוחות הוריו בעט ביקורם אצלנו ,דאגתי מיוזמתי להפרדה של כלים בבית עם כיור אחד ובלי אש בשבת. .
זאת אומרת, נכנסו לי הביתה סממנים דתיים אבל לא ייחסתי להם חשיבות. כמו שאמרתי הייתי מאוהבת.
הימים עברו והסטטוס קוו נשאר: אין אש בשבת, קידוש ביום שישי, לא מערבבים בשר וחלב וצמים ביום כיפור –קל . נולד הבן הראשון ואחרי 4 שנים הבן השני והחיים התנהלו בשגרה מבורכת ואם היו ריבים זה היה כמו של כל הזוגות, לא היה יותר מידי שיח סביב מנהגי הדת. מה שנקבע זה מה שהיה.
בשנת 2002 בהיותי בהריון עם הילד השלישי, אביו של איציק נפטר בפתאומיות וברגע הזה החיים שלי השתנו, אבל עוד לא הבנתי כמה.
איציק היה מאד מחובר וקשור לאביו ומותו גרם לו להלם, צער ויגון. אני זוכרת איך בהלוויה ראיתי את אותו בפעם הראשונה בחייו שבור ואמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני אהיה בשבילו ואיתו, היה לי קשה לראות את הכאב שלו, אבל מה שקרה במהלך השנה לא אפשר לי לקיים את הבטחתי לעצמי.
הימים עברו והם היו קשים מנשוא מבחינתי. איציק ,כבן בכור במשפחה מסורתית היה צריך לומר קדיש 3 פעמים ביום בבית כנסת ושם זה התחיל.
לא אהבתי את מה שראיתי, כעסתי על זה אבל לא אמרתי כלום, הייתה בי התקווה שזו תהיה רק שנת האבל ואחרי זה השגרה תחזור. היא לא חזרה.
החיים השתנו, הייתי מתעוררת בבוקר ורואה אותו מניח תפילין, שמירת השבת המשיכה למרות שעברה השנה וגם החלו ציפיות מצדו.
"נכנסתי" למצב של התגוננות על עולמי, חילוניותי, חירותי וככל שאני נצמדתי לעמדתי הוא הקפיד על הרגליו החדשים. צריך להבין שאני גדלתי בבית חילוני עד אפיקורסי וככל שהוא דיבר בעד הדת, בי עלו רק חוויות הילדות של סנדוויץ' עם חמאה ונקניק וימי כיפור עם ההורים על שפת הכנרת.
גברים עם כיפה לא היה ב"ליסט" שלי בכל הנוגע לגברים והנה בעלי, הגבר החתיך שלי יושב מולי ויש לו כיפה על הראש. לא יכולתי לסבול את זה ונלחמתי עם עצמי הרבה והיו למלחמות האלה מחירים של ריחוק וטינה וכעס.
אבל משהו החזיק בנינו בכל זאת, כשהגענו לקצה שלנו (וזה לקח כמעט 4 שנים) והבנו שאנחנו לגמרי מאבדים את זה, החלטנו ללכת לטיפול זוגי.
הטיפול עזר לנו מאד, הדבר הראשון שהבנו זה שמה שהיה זה לא מה שיהיה – לעולם לא נחזור להיות הזוג שהיינו ואם אנחנו בוחרים להישאר ביחד צריך ללמוד להכיר במציאות החדשה וללמוד לחיות אותה. בנינו קווי סטטוס חדשים בבית, מאד ברורים. איציק הבין שהדרך שלו היא שלו, אבל לא שלי ושל ילדינו, למדנו לחיות בהכלה ואמפטיה כל אחד לדרכו ולאמונתו.
בעזרת הטיפול למדנו לתקשר, להקשיב. נפטרנו מהמגננות שכל אחד שם על עצמו ולמדנו לקבל אחד את השנייה בלי ביקורת.
הטיפול הזוגי היה נקודת המפנה בחיינו וכמי שבאה מעולם הטיפול שמחתי שאיציק הסכים ללכת איתי כי זה בעצם העולם שלי, הוא הרי היה הולך לרב אם היה נשוי לאישה דתיה.
החוויה האישית שלי מהטיפול הזוגי הובילה אותי להתמקצע ולהתמחות גם בטיפול זוגי. אני מאמינה כי מי שבוחר להישאר עם בן הזוג שלו יכול בהחלט לעבור כל מהמורה.
תמיד כשנשאלתי מה מייחד אותי ממאמנים אישיים אחרים, ציינתי את ההשכלה האקדמית שלי כקלף חזק (B.A בפסיכולוגיה וחינוך, M.A בייעוץ חינוכי, מנחת הורים) היום אני יודעת להגיד בוודאות שמה שמייחד אותי כמאמנת ומטפלת זוגית זה שאני לא מדברת רק מיידע וניסיון מקצועי (של מעל 10 שנים) אלא גם מניסיון אישי שהרי גם אני ישבתי על שפת הטיפולים ועברתי טיפול זוגי עם בעלי. אני יודעת מה מרגישים המטופלים שלי בעקבות קושי, קונפליקט או משבר ויודעת להעניק להם לא רק כלים, טכניקות וטיפול אלא גם את האמפטיה לה הם זקוקים.
כיום אני גם מרצה בנושא ובהרצאה שלי אני מלמדת את הדרך לשיפור היחסים בין בני זוג החווים קושי או אפילו סתם שחיקה.
**הכותבת היא מאמנת אישית, מטפלת זוגית, מנחת הורים, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך ותואר שני בייעוץ חינוכי