כן, זו לא רק את. גם אני. גם אנחנו. החופש הגדול, ששמו אולי מרמז על שחרור, הוא עבור רבות מאיתנו דווקא תקופה של הצפה. לא מים, לא ים – הצפה תחושתית. בליל של קולות, רעש, חוסר גבולות, והרבה יותר מדי ריבים על שלט אחד. ודווקא בתוך השאון הזה, מתחילה לחלחל שאלה: למה אני מרגישה שאני מאבדת שליטה?
יש משהו בדינמיקה הביתית בקיץ שמפשיט אותנו. תרתי משמע. אנחנו בלי שגרה, בלי לו"ז, בלי הפסקות. הכול פתוח, חשוף, רופף. הגבולות שמחזיקים אותנו במהלך השנה – בית ספר, שעות קבועות, מרחב אישי – נמסים יחד עם הגלידה. הילדים מתרוצצים, רבים, דורשים. וההרגשה היא שצריך כל הזמן "להיות שם", גם כשאין לך אפילו חצי פינה פנויה בלב.
ולא מדובר רק בבלגן הפיזי – אלא בזה שמתחולל בפנים. רגשות אשמה על זה שאת נעלבת מהם. כעס על עצמך שאת לא מצליחה להכיל. תחושת כישלון קלה כשעוד יום עובר והם שוב בילו מול נטפליקס עם טוסט ביד. את מרגישה שהבית הפך לזירת קרב – אבל מי שאיבדה את הקרקע, זו את.
בדיוק ברגעים האלה, נולדת האפשרות – לא לשלוט, אלא להרפות. לייצר שקט – לא סביבך, אלא בך. כי השקט האמיתי לא יגיע כשהם יחדלו לריב. הוא יבוא כשאת תפסיקי להילחם על כל פרט.
לייצר שקט פנימי בתוך בלגן חיצוני זה לא קסם – זו עבודה עדינה. זה מתחיל בנשימה אחת ארוכה לפני שאת עונה. באפשרות להסתכל על הריב סביב הקורנפלקס כעל סצנה בסדרה שאת לא חייבת להשתתף בה. לפעמים את רק הצופה. לפעמים הקריינית.
זה גם לבחור מתי להרים ידיים – לא ככישלון, אלא כהכרה ביכולת להניח. הילדים לא צריכים אותך מושלמת – הם צריכים אותך נוכחת, גם אם עייפה. הם צריכים עיניים שמביטות בהם, לא מסך נוסף שמתחרה בזה שלהם.
והם גם צריכים גבולות – לא צעקות, אלא שקט פנימי שלך שמתורגם לבהירות: מתי די. מתי לא. מתי עכשיו זה זמן של אמא. כי רק כשאת זוכרת שאת קיימת בתוך הסערה – היא כבר לא נראית כמו סוף העולם. רק יום קיץ רגיל, אולי קצת חם מדי.
המסכים לא ייעלמו. המריבות ימשיכו. וגם בקבוק השוקו יישפך בדיוק אחרי שסיימת לנקות את השולחן. אבל את יכולה לבחור לא להישאב. לא להפוך לשוטרת, לתוכנית רדיו או לפס ייצור של חטיפים.
את יכולה לבחור להיות אי קטן של נוכחות. בלי ציפיות, בלי דרמות. רק את, והידיעה שאת שווה גם אם הבית נראה כמו אחרי מסיבה. שאם תתני לעצמך רגע של שקט – שקט קטן באמת – הוא יחלחל גם החוצה.
ובסופו של יום, כשכולן ישנות, ואת לוגמת תה קר מול הררי כביסה, את מבינה: לא איבדת שליטה. רק שכחת לרגע שאת לא אמורה להחזיק את העולם. רק את עצמך. וזה, דווקא בקיץ – די והותר.
כן, זו לא רק את. גם אני. גם אנחנו. החופש הגדול, ששמו אולי מרמז על שחרור, הוא עבור רבות מאיתנו דווקא תקופה של הצפה. לא מים, לא ים – הצפה תחושתית. בליל של קולות, רעש, חוסר גבולות, והרבה יותר מדי ריבים על שלט אחד. ודווקא בתוך השאון הזה, מתחילה לחלחל שאלה: למה אני מרגישה שאני מאבדת שליטה?
יש משהו בדינמיקה הביתית בקיץ שמפשיט אותנו. תרתי משמע. אנחנו בלי שגרה, בלי לו"ז, בלי הפסקות. הכול פתוח, חשוף, רופף. הגבולות שמחזיקים אותנו במהלך השנה – בית ספר, שעות קבועות, מרחב אישי – נמסים יחד עם הגלידה. הילדים מתרוצצים, רבים, דורשים. וההרגשה היא שצריך כל הזמן "להיות שם", גם כשאין לך אפילו חצי פינה פנויה בלב.
ולא מדובר רק בבלגן הפיזי – אלא בזה שמתחולל בפנים. רגשות אשמה על זה שאת נעלבת מהם. כעס על עצמך שאת לא מצליחה להכיל. תחושת כישלון קלה כשעוד יום עובר והם שוב בילו מול נטפליקס עם טוסט ביד. את מרגישה שהבית הפך לזירת קרב – אבל מי שאיבדה את הקרקע, זו את.
בדיוק ברגעים האלה, נולדת האפשרות – לא לשלוט, אלא להרפות. לייצר שקט – לא סביבך, אלא בך. כי השקט האמיתי לא יגיע כשהם יחדלו לריב. הוא יבוא כשאת תפסיקי להילחם על כל פרט.
לייצר שקט פנימי בתוך בלגן חיצוני זה לא קסם – זו עבודה עדינה. זה מתחיל בנשימה אחת ארוכה לפני שאת עונה. באפשרות להסתכל על הריב סביב הקורנפלקס כעל סצנה בסדרה שאת לא חייבת להשתתף בה. לפעמים את רק הצופה. לפעמים הקריינית.
זה גם לבחור מתי להרים ידיים – לא ככישלון, אלא כהכרה ביכולת להניח. הילדים לא צריכים אותך מושלמת – הם צריכים אותך נוכחת, גם אם עייפה. הם צריכים עיניים שמביטות בהם, לא מסך נוסף שמתחרה בזה שלהם.
והם גם צריכים גבולות – לא צעקות, אלא שקט פנימי שלך שמתורגם לבהירות: מתי די. מתי לא. מתי עכשיו זה זמן של אמא. כי רק כשאת זוכרת שאת קיימת בתוך הסערה – היא כבר לא נראית כמו סוף העולם. רק יום קיץ רגיל, אולי קצת חם מדי.
המסכים לא ייעלמו. המריבות ימשיכו. וגם בקבוק השוקו יישפך בדיוק אחרי שסיימת לנקות את השולחן. אבל את יכולה לבחור לא להישאב. לא להפוך לשוטרת, לתוכנית רדיו או לפס ייצור של חטיפים.
את יכולה לבחור להיות אי קטן של נוכחות. בלי ציפיות, בלי דרמות. רק את, והידיעה שאת שווה גם אם הבית נראה כמו אחרי מסיבה. שאם תתני לעצמך רגע של שקט – שקט קטן באמת – הוא יחלחל גם החוצה.
ובסופו של יום, כשכולן ישנות, ואת לוגמת תה קר מול הררי כביסה, את מבינה: לא איבדת שליטה. רק שכחת לרגע שאת לא אמורה להחזיק את העולם. רק את עצמך. וזה, דווקא בקיץ – די והותר.