לא תמיד אהבתי את הארץ הזו ולא רציתי אפילו לחיות כאן. אבל בעקבות הגירושים של הוריי, כשהייתי בת עשר, נאלצתי להיפרד מסן פרנסיסקו על המים ולהתרגל לרעיון שאת הנוף המקסים לכלא אלקטרז אראה רק בסרטים. אבא חזר ואמר ש"ישראל זה המקום הכי טוב לגדל ילדים", והאמנתי לו. ראיתי ילדים שנוסעים בחופשיות על אופניים בלי חשש להיחטף בפארק וחמימות בלתי אמצעית בין השכנים. פה ילדים יכולים להיות ילדים, מבלי לנסוע מרחקים רק כדי לישון אצל חברים. אז אמנם ידעתי שיש לי ארץ אחרת, כי נולדתי בארצות הברית וראיתי מספיק עולם לפני שנחתנו פה עם המזוודות אבל מהר מאוד הבנתי שיש פה משהו שאין באף מקום אחר – סולידריות ויכולת מופלאה לקטר על הכל – ביחד.
השנים חלפו ואני מודה, מצאתי ברוב ימות השנה אינספור סיבות לכעוס על המצב כאן ולתהות למה אני לא אוכלת פפאיות באוגנדה, אבל עובדתית משהו חזק יותר, שלא ניתן להסביר במילים, החזיק אותי כאן. אמי נפטרה וריחפה לארץ אחרת ואחי הגדול עזב מזמן לאמריקה, בזמן שאני הצלחתי להרגיש בבית קצת כמו בחדרי. אמנם הרהיטים בחדרים קצת זזו אבל תמיד מצאתי את הפינה שלי.
איני בטוחה אם פחדתי לנסות להצליח בחו"ל כמו העובדה שידעתי שכאן אסתדר יותר. נכון, שכר הדירה פה מקומם, המצב הפוליטי מזעזע, המילקי בברלין זול יותר ואני מתעבת את הקיץ ובעונה הזו אני הולכת לישון עם תריסים סגורים, בלי חמצן, מהפחד שג'וק יתעופף לי פנימה. אז למה אני פה? כנראה שאני פשוט מרגישה שרק פה אני שולטת על חלקת האלוהים הקטנה שלי.
אני לא מרגישה תחושת אפסיות שלופתת אותי, כמו בפעם ההיא שנעמדתי מול גורדי שחקים בניו יורק והבטתי למעלה, או בפעם האחרת כשחלפתי עם מיליוני יפנים בצומת שיבויה בטוקיו והרגשתי כמו עוד נמלה דרוכה מבין עשרות מיליוני בני אדם. בארצות אחרות אני נוטה להרגיש שחיי אינם משנים לאף אחד ואני שוקעת לדיכאון מול יותר מדי אופציות של מוצרים ופריטים בקניונים. אני רוצה לדעת איפה כל דבר נמצא ובארץ אולי יש פחות מהכל אבל אני יודעת מה אני צריכה ואיפה למצוא. אני גם לא מחכה לנגוס בתפוח הגדול כי כבר אכלתי את סלט הפירות הטעים ביותר שיש בתל אביב.
אבא היה אומר לי ש"אפשר להיות ראש לשועלים או זנב לאריות" ואיפשהו, אני מעדיפה להיות בקבוצה הראשונה. ישראל מאפשרת לי להרגיש שהדעה שלי נשמעת ושאני לא שקופה. שאם אצעק מישהו ישמע. שאני יכולה להוביל דבר מה ולא להיגרר אחרי העדר. פה אני יכולה להרגיש קרובה לכולם, גם אם הם זרים גמורים וישראל מעניקה לי את האופציה להיות בטוחה שאם משהו רע יקרה, תמיד מישהו יושיט לי יד, חוץ מאבא שלי.
אני לא מאמינה ש"כולנו אחים", כמו שבנט מהגג באוזנינו, כי אנחנו שונים, ואני לא חושבת שאנחנו "עם סגולה" רק כי אנחנו יהודים, אבל אני יודעת שלמרות שאני נבוכה עד מוות מלהיתקל בישראלי בפריז עם נעלי קרוקס, אני יודעת שהוא יידע לדבר אלי בשפה שלי. הוא לא יחייך אם הוא עצבני והוא לא יעמיד פנים שהכל טוב כשרע. אני לא אצטרך לתהות למה התכוון בין השורות כי הוא פשוט ידבר גלויות.
אז כן, אני אוהבת את ישראל כי פשוט התרגלתי אליה ולעצמי בתוכה. המדינה הזו היא כמו בן זוג. אפשר לריב איתו ולאיים בפרידה אבל לדעת שהוא יקבל אותך חזרה כמו שאת. בכל מקום אחר כנראה ארגיש קצת זרה. חוץ מזה, התרגלתי להתעצבן עליה, התרגלתי להתאכזב ממנה והתרגלתי להאמין שיום אחד יהיה פה בסדר גם אם יהיה ממש רע. וגם אז, תמיד נוכל לקטר על זה – ביחד.
