פרק מרומן הריגול החדש והמדובר – "שמים אדומים"
ביתוניא, מערבית לרמאללה, 2001
"מעה סלאמה!" בירך אותי הבעלים של בסטת הירקות הגדולה בשוק של ביתוניא, כשנפרדתי ממנו ובידי שקית עם צרור ענק של פטרוזיליה, כמה בצלים סגולים, כורכום, קישואים, חצילים ותפוחי אדמה.
יא אללה, איזה סובוח. הרגשתי מותשת. אחרי סיבוב נוסף בשוק קניתי נתח טוב של כבש וקצת אורז, וכך היו לי כל המצרכים שהייתי צריכה בשביל להכין את "מקלובה נוסח פאטמה" המפורסמת שלי: הירקות והבשר יתבשלו בתחתית הסיר, כשמעליהם שכבה נדיבה של אורז שסופגת את הטעמים שמתחתיה. כשמגישים הופכים את הסיר על מגש, כך שמתקבלת גבעה של אורז ומעליה בשר וירקות. יא סלאם! רק מהמחשבה נעשיתי רעבה.
העפתי מבט מהיר בשעון ומיהרתי החוצה מהשוק, לא רציתי לאחר למשמרת הזאת.
הגעתי לבניין מגורים נאה מאבן, בן עשר קומות. בקומת הקרקע היתה כניסה מפוארת עם לובי, שומר ושטיח אדום. לצדה שכנה מסעדה שוקקת חיים. בירכתי לשלום את השומר שהציג את עצמו כאחמד, ואישרתי שאני המחליפה של נעימה. התנצלתי על האיחור הקל, הסברתי שזו לא היתה עבודה מתוכננת, ומחר על הבוקר אני צריכה להכין מקלובה לארוחה גדולה לכבוד האירוסים של אחי הקטן, מחמוד. אחרי שיחה על הילדים של היום, שמתעקשים להתחתן מאהבה ולא מבינים שהחיים יותר מורכבים, ועל אופנות נוראיות כמו מקלובה צמחונית – אללה ישמור עלינו מהשטן! – הכניס אותי השומר לחדר השירות, שם אוכל למצוא את העגלה וחומרי הניקיון. את המצרכים שהבאתי הכנסתי למקרר קטן שניצב בפינה.
התחלתי בקומה העשירית. יצאתי מהמעלית ושטפתי את הרצפה במרץ. "כוס אוחתכ!" קיללתי בקול רם כשנשברה לי הציפורן, לא מזמן עשיתי מניקור. הרגשתי כאילו זה היה לפני שנה, אבל זה היה בסך הכול לפני כמה ימים. לא תכננתי לבלות את היום בביתוניא; באותו ערב היה לי שולחן לשניים, שהוזמן על שמי במסעדת ברסרי בתל אביב – ארוחה רומנטית עם עוד אקס לעתיד. מבחינתו אני אשת מכירות בחברת תרופות גדולה, ולכן נוסעת הרבה. זה נשמע לי סיפור נוח יותר מאשר להציג את עצמי בדייט הראשון: "היי, גיא, קוראים לי גלית, אבל כולם בעבודה קוראים לי פלפלת. אני אחת הלוחמות המעוטרות ביותר של השב"כ, מתמחה במבצעים מיוחדים. שלושים מבצעים ברקורד, אפס תקלות עד היום, אני מאדר פאקינג ניקיטה הישראלית."
המשכתי לקרצף את רצפת המסדרון, בקצב ובנחישות. אם כבר עושים משהו, אז כמו שצריך. כשהרגשתי שעבודתי בקומה העשירית הגיעה לסיומה, התקרבתי בזהירות אל הדלת של דירה 1003 – דירתו של היועץ. הצצתי ימינה ושמאלה ועצרתי את נשימתי לשמוע אם מישהו מתקרב. בדירה רחוקה בכה תינוק. מנוע המעלית טרטר ועצר באחת הקומות התחתונות. תחבתי אל חור המנעול את מפתח המאסטר שסופק לי. הוא החליק פנימה בקלות, אבל ניסיונותי לסובב אותו ימינה ושמאלה לא נשאו פרי. חובבנים מזדיינים. למה פעם אחת אי-אפשר שמשהו ילך בקלות, למה? בצר לי שלפתי מהארנק ערכת פריצה זעירה מפלדה, ירדתי על ברכי והתחלתי לעבוד על המנעול במהירות ובשקט, חרדה מהדקות שעוברות, מודעת מאוד לטיפות הזיעה שהלכו והצטברו על מצחי, לאורך גבי ובבתי השחי שלי. קול נקישה מאחורי הביא אותי להחסיר נשימה, ידעתי ששום תירוץ לא יוכל להסביר את המצב שהייתי בו. עצמתי עיניים, פתחתי אותן והסתובבתי, מוכנה להילחם. האויב שנגלה לעיני היה עפרוני קטן ועדין שניקר בחלון מאחורי במקורו. הציפור הנאה נבהלה כנראה מהמבט בעיני והתעופפה לה. שאפתי אוויר מלוא ריאותי וחזרתי למשימת פיצוח המנעול. קול הנקישה של המנעול שחרר את הלחץ ונשפתי החוצה את האוויר שאצרתי בריאותי דקה ארוכה. התרוממתי ונכנסתי פנימה.
ועכשיו, איפה המחשב הזה שאני אמורה לטפל בו?
נשים יודעות להשיג דברים בצורה מתוחכמת הרבה יותר מגברים
בקטע שלעיל נכנסנו לנעליה של שם קוד "פלפלת", סוכנת מיומנת הפועלת בשטח עוין בכיסוי. במקרה המדובר עליה לחדור לדירת מגורים של יועץ טכנולוגי חשוב, על מנת להחדיר וירוס למחשב שלו. היא מתחזה לאשת ניקיון שמגיעה כמחליפה לנקות בבית המגורים של היעד – אותו אדם שלדירתו יש לחדור.
קשה להבין את עומק הסכנה והמתח שעומד בו סוכן בכיסוי, יהא זה גבר או אישה. לנשים יש יתרונות בתפקידי ריגול ולאחרונה דיבר על כך בפתיחות ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בראיון למוסף 'שבעה ימים': "בסביבה מרובת איומים נשים נתפסות כפחות מאיימות. זה יתרון גדול. וחוץ מזה, מהניסיון שלי, נשים יודעות להשיג דברים בצורה מתוחכמת הרבה יותר מגברים, וכך היתרון שלהן קופץ עשרות מונים".
תפקידן של נשים בעולם המודיעין היה מרכזי מאז ומעולם. עוד ב 1452 נדונה למוות על ריגול בריטה תות – בת למשפחת אצולה מדנמרק שנישאה לבן משפחת המלוכה השבדית, ושימשה כמרגלת כנגד השבדים. בגין בגידתה נדונה למוות בשריפה, גזר דין ש"שודרג" לקבורה בתוך קיר בעודה בחיים. בכישרונה, הצליחה לחמוק מביצוע גזר הדין, סיימה את חייה בנוחות והתוותה את הדרך לדורות של מרגלות.
במאות השנים שעברו מאז תפקידן של נשים בעולם הריגול והמודיעין היה מרכזי וקריטי. הדבר נכון ביתר שאת לגבי ישראל, מדינה שחיה על חרבה מאז הקמתה ושמספר אנשי המודיעין הפועלים בה הינו כנראה הגבוה ביותר בפלנטה יחסית לסך האוכלוסיה. בשבוע שעבר נחשף סיפור מודיעני מרתק שאושר לפרסום ובמרכזו לא מרגלת, אבל לא רחוק מזה – אלא קצינת מודיעין צעירה. בכתבות בתקשורת פורט כי יחידה 8200 הצליחה בעזרת שיתוף פעולה עם קהיליית המודיעין לסכל פיגוע ענק באוסטרליה. לפי אותם פרסומים, גורמים ביחידה העבירו את המידע לרשויות הביטחון המקומיות שסיכלו את הפיגוע שהיה כבר בשלבי הכנה אחרונים. בפרסומים צויין בהדגשה כי בראש הצוות המצומצם שפיצח את הפרשה עמדה קצינה צעירה ב-8200. מניסיוני נשים הינן חלק מרכזי בעולם המודיעין וסיכול הטרור בכלל ונהנות מהמון יתרונות – בין היתר יכולת המולטי-טאסקינג המפורסמת, לעומת הגבר האופייני שאינו מסוגל לטפל בכמה משימות במקביל.
יש תחומים רבים בהם קיימת התקדמות לכיוון שוויון מגדרי אמיתי מבחינה תעסוקתית, אבל נדמה לי שהתחום המודיעיני חריג בקצב ההתקדמות שלו. אם היו חושפים בפנינו את המספרים, לא הייתי מופתע לגלות שמספר קצינות המודיעין, לפחות בדרגי הביניים, גדול ממספר הקצינים. בשבוע שעבר השתתפתי בטקס שנערך לכבוד קצינה במודיעין בדרגת אל"מ. מעבר לדברי שבח ופרידה שנאמרו שם, גם הנושא המגדרי עלה רבות, כשהמסר שעבר כחוט השני בדבריהם של הקצינים הבכירים (מאוד) שנכחו באירוע, היה שנושא המגדר, לפחות בקהילת המודיעין, עתיד להעלם כנושא עיסוק, אם ימשיך החייל לעשות מהלכים בכיוון הנכון ובקצב גבוה, לעבר היעד של שוויון מגדרי.
אם בעבר היתה תחושה שהצבא הינו גברי מאוד ומעטים התפקידים שמאפשרים לחיילות לבלוט ולהשפיע – החשיפה האחרונה מבהירה ביתר שאת – בפני כל צעירה מוכשרת שמתגייסת היום פתוחים תפקידי מודיעין מרתקים ובעלי השפעה אדירה לא רק על בטחון המדינה, אלא על ביטחונם של אזרחי העולם החופשי כולם. תשאלו את האוסטרלים.
** הכותב הוא דניאל שנער גדל בירושלים, שירת בקבע כקצין בתפקידים מסווגים באמ"ן וכיום מנהל חברת השקעות. שמים אדומים הוא ספרו הראשון. שמים אדומים הוא מותחן ריגול עוצר נשימה, הסוחף את הקורא בקצב מסחרר אל תוך עולם סתרים של האקרים ומרגלים, לוחמים וטרוריסטים, נאמנויות כפולות ואהבה חסרת סיכוי לאותה נערה. זהו גם סיפור טרגי על שני גברים צעירים שנאלצים להתבגר במהירות ולבחור בין מחויבותם זה לזה וחברותם האמיצה לבין נאמנותם לעמם ולארצם.