במעט הימים שנותרו לפסטיבל דוקאביב 2017, עדיין ניתן להסתער על מירב הסרטים הדוקומנטרים העכשוויים ובתוכם לא מעט סרטים שעוסקים בנשיות, בייצוגים נשיים ואף בפילוסופיות ותפיסות עולם מעמיקות יותר. שיקוף מעניין לזהות הנשית מצאתי בשני סרטים מרגשים במיוחד; ״סוזן בארטש: מלכת הלילה״, שמוקרן בפסטיבל תחת הקטגוריה של "אמנות, מחול, אדריכלות ועיצוב", הוא אחד מהם.
הסרט מעמיד במרכזו את סוזן בארטש; המוזה של המעצבים הגדולים, שמתגלה כאישה עוצמתית ולא שגרתית, שמשתמשת בהצלחה שלה לתיקון עולם. דרך דמותה מצליח הסרט לבטא אמירה נשית של נאמנות פנימית, שיוצרת שינוי פרספקטיבה ולרגעים נדמה שיצרה מהפכה תודעתית שלמה.
בארטש מאתגרת את הנורמליות, כשוויצרית במקור, היא בחרה להגר לניו יורק ובשלושים שנה האחרונות היא מלכת מסיבות הלילה הכי נחשבות. הגבולות של ה״נורמליות״ מקבלים משמעות חדשה במסיבות ובמפגשים שלה מול אנשים לא שגרתיים ואילו סוזן עצמה מפליאה בצלילות מחשבה למען ה״אחר״ כשמתקלפת הקליפה ואנו מגלים כי כל ה״שואו״ הוא אמצעי פוליטי (מפליא גם האופן שבו בנה שגדל להיות אינטלקטואל, רואה את הדברים).
קולה שהוא מעין פסקול שמלווה את הסרט, מאפשר לנו להרגיש קרובים אליה. בסרט קיים מיימד רוחני שמשליך את המהומה הפנימית באמצעות האימג׳ים, והתפיסה של הבימוי (אלכס ואנטוני) שהיא תפיסה ארטיסטית שעושה שימוש חכם ב״אופנתיות״, ובתאורה.
אני לא יודעת איך זה היום, אבל בתקופת נעוריי בשנות התשעים, כל נערה שכיבדה את עצמה החזיקה את ״ווג״, ״באזר״, ״אל״ ומגזיני אופנה אחרים, כדי לקבל השראה ורעיונות ללוק שלה. אולי לכן הסרט ״מהומה ויצירה״ (בימו; פרנצ׳סקו קרוזיני) שמוצג אף הוא תחת ״אמנות, מחול, אדריכלות ועיצוב", הוא סרט שמיד הדליק אותי. הסרט מגולל את קורותיה של פרנקה סוצאני, שהפכה את ״ווג איטליה״ לתיאטרון לוהט, מצטלמת לסרט של בנה וחושפת סיפורים אישיים ומקצועיים.
עצם העובדה שסוצאני מצטלמת לסרט של בנה וניצבת במרכז הסרט, יש בה משהו שבוחן את הדימוי. הסרט עצמו שופע דימויים וקצב, האימג׳ים שחולפים בו נותנים את התחושה שאנחנו תוך כדי צפייה הופכים את המגזין המודפס לסרט. כל חובבת ווג בנעוריה תמצא משהו בסרט הזה, בין אם מדובר בדימוי הגופני הנשי והשימוש בו, באהבת האופנה או בבחינה מחדש של ה״מודל״.
דווקא הסרט היחיד מבין סרטי הפנורמה שהספקתי לצפות בו, ״הדיבוק״, הצליח על הקו הדוקומנטרי שבו להפחיד ולאכזב בו זמנית. הסרט שמגולל את סיפורו של האב קטלדו, כומר קשיש מכנסייה קתולית בסיציליה, נפתח בטקס גירוש שדים; אישה יושבת עם גבה למצלמה והכומר זורה עליה מהמים (הקדושים) וממלמל (פסוקי תפילה), כאשר לפתע קולות מעוותים וקשים מנשוא בוקעים מגרונה. בהמשך בוחן הסרט את האופן שבו מבצע הכומר טקסים של גירוש שדים ומנהל קשר ישיר עם השטן.
ההמונים שמגיעים אליו שוטחים את פחדיהם, חלקם רדופים ומשוכנעים ששדים השתלטו על נשמתם. הסרט מנסה להציף תופעה (שאולי המקבילה הישראלית שלה הוא טקס הוצאת עין הרע) אבל עושה את זה מעט באופן פלקאטי ללא שלד סיפורי סוחף. המגרעה הזו מעיקה על הצפייה, והנושא המסקרן על כל האקסטזה והפחדים הטמונים בו, נתפס לפתע, ברגעים מסוימים, כמעט כגימיק.
הסרט המוצלח יותר, שכולו הנאה חושית הוא סרטו של הבמאי סיבן קנטור, ״הרקדן״. במרכז הסרט סרגיי פולנין, בן ה-23, רקדן מהפנט שיודע לרחף באוויר בווירטואזיות מעוררת קינאה. אלא שמאחורי ההישג המרשים כרקדן ״על״ בגיל כה צעיר, מסתתר דיכאון עמוק והתמכרות לתרופות. הסרט חושף אותנו לנפשו השברירית של הרקדן הנערץ, דרך המשברים וההופעות, המפגשים בין הפנים לוץ.
הסרט מלא השראה בכל היבט, הקולות, הצבעים, התנועה, המוסיקה הנהדרת. הוא גם פותח צוהר לעולם שפחות מוכר לצופים ולשאלות של מסירות טוטאלית והצלחה לעומת האמת. לאורכו קטעי מחול מרשימים (שאחד מהם בוים על ידי הצלם דייוויד לה-שאפל). את הביקורת המלאה על ״הרקדן״, אשמיע ביום שישי הקרוב, במסגרת תפקידי החדש כמבקרת הקולנוע הקבועה בתכנית הבוקר של נועם סמל ולוסי איוב, רשת ב׳ של התאגיד החדש ואתם מוזמנים בהרבה אהבה, להאזין לביקורות הקולנוע שלי, החל מהשבוע מידי יום שישי.
