מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לצייר. אני זוכרת את ההתרגשות שהייתה אוחזת בי עוד בכיתה א', כשהמורה הייתה מחלקת לנו דפי ציור. כבר אז התייחסו לציורים שלי בתשומת לב מיוחדת, ותמיד התבקשתי לקשט ולאייר. אחרי שחרורי מהצבא נרשמתי ללימודי גרפיקה בבצלאל, והיו אלה 4 שנות לימוד מעניינות ומאושרות.
אחרי הלימודים עסקתי במשך שנים אחדות, באיור ספרי ילדים וסרטי "פנס-קסם" (שבשנים ההן היו פופולריים במיוחד בקרב ילדים), עיסוק שנקלעתי אליו במקרה. המורה שלי מבצלאל התבקש להמליץ על בוגר בית הספר עבור משרד גרפיקה של "סרטוני ישראל". הוא חשב בטעות שזה משרד מוכר אחר, ובהמלצתו פנו אליי. העבודה התאימה לי מכל הבחינות – גם ציורים עבור ילדים, שאהבתי מאוד ליצור, וגם הייתי בדיוק בשמירת הריון ויכולתי כך לעבוד מהבית בזמני החופשי.
בסוף שנות ה-70' הכרתי ברחובות, עיר מגוריי, את הציירים רחל שביט ואליהו גת, ממקימי קבוצת האמנים "אקלים", כשהצטרפתי לחוג ציור ורישום שנערך בבית התרבות של העיר. מלבד שיעורים בכל שבוע בבית התרבות, היינו יוצאים מדי פעם לטיולי רישום בטבע, לפעמים נסענו לסביבות ירושלים ולפעמים יצאנו לטיולים של יומיים לצפת, שכללו גם ביקורת על הציורים.
כל אמן בקבוצה היה יוצר ציורים ארץ ישראליים בסגנונו הייחודי. אני התמקדתי בטיולים אלה בציורי עיפרון על נייר לבן. העיפרון תמיד היה זמין ואהבתי לעבוד בו. לפעמים בעיפרון עם עופרת רכה ולעיתים בעיפרון כתיבה רגיל. שעות הייתי יושבת רכונה ורושמת, כשעל ברכיי לוח דיקט ועליו הנייר. הרישומים שלי, שנרשמו על נייר לבן פשוט, הוצגו ב"קפה על"ה" ברחובות ואחר כך מוסגרו ועברו לידיהם של חברים ושל רוכשים. הרישומים מדגישים את מערכת היחסים בין האור לבין הצל ויוצרים קומפוזיציה של דיאלוג בין השניים.
לצערי, עם השנים הזמן נתן את אותותיו. הנייר, שהוא חומר אורגני לא מוגן, הצהיב וסבל מכתמי חומציות ומפטריות והרישומים איבדו מהפרטים הקטנים. הכרתי אז בדרך המקרה את שוקי קוק. הוא ערך את הקטלוג בתערוכה שנערכה לציירים שונים, בה כל משתתף היה אמור להגיש עבודה אחת או שתיים. מאחר שלא הייתי שלמה כל-כך עם הבחירה, הגעתי אל שוקי עם עבודות רישום נוספות, ונוצר בינינו קשר.
שוקי אמר שאנשים שראו אצלו את הרישומים שלי התרשמו ביותר וטענו שחבל שהם לא יצאו לציבור, והוא לחץ עלי להעלות תערוכה משל עצמי. כדי לשמור על הציורים מפגעי הזמן, ביצעו עבורי בסטודיו שלו רסטורציה דיגיטלית, שיכולה לשמר את הרישומים לשנים רבות. במוזיאונים ובאוספי אמנות למיניהם נהוג לאחסן את הנייר בתנאי לחות מבוקרת ובטמפרטורה קבועה ומרחיקים אותו מקרני שמש או מאור מלאכותי, אבל הרישומים שלי לא זכו לטיפול כזה, ולמרבה הצער הם אכן דהו, הצהיבו וספגו פגיעות מהחשיפה הממושכת לאור ומחומציות הנייר.
במסגרת תהליך הרסטורציה שעברו היצירות בסטודיו, שועתקו הרישומים ונוצרו מהם קבצים דיגיטליים. אחרי השיעתוק, ניתן היה לעבד את הקבצים הדיגיטליים האלה, וכך אפשר היה לתקן ולרטש את פגעי הנייר, להוסיף את הצבעוניות שדהתה ולהגיע לתוצאה שקרובה ביותר לרישום המקורי.
אני אמנם כבר לא ילדה, אבל הגיל לא משחק מבחינתי תפקיד. אני חושבת שהעיקר טמון באיך שמרגישים מבפנים, ואצלי, בפנים, הילדה עפרה עדיין מתפקדת טוב. אם יש לי רעיון טוב שמלהיב אותי, אני נמשכת לממש אותו ככל יכולתי, בצורה הטובה ביותר שתניח את דעתי.
היום אני יוצרת בעיקר עבור נכדיי וילדי קרוביי, לקישוט חדריהם. אני בוחרת נושא, מציירת אותו על נייר, גוזרת בד לבד בצבעים שונים בהתאם לנושא, מעלה על בד רקע, תופרת, רוקמת ונהנית מהתוצאהף שהיא תלת מימדית. כשהיצירה גמורה, אני מביאה אותה לשוקי קוק, והוא, במיכשור המיוחד שיש לו, בסורק התלת מימדי, מצלם את העבודה ומעביר אותה אל יריעת קנווס. התוצאה נראית ממש כאילו מדובר ביצירה תלת מימדית. ראיתי אנשים שאפילו מעבירים יד על התמונה, מתוך רצון להרגיש את החומר.
** הכותבת היא האמנית עפרה קציר
התערוכה שלי, "עפרון HB ונייר", מוצגת כעת בסטודיו שוקי קוק ובה מוצגים הרישומים שלי אחרי תהליך הרסטורציה. בנוסף מוצגות בתערוכה גם מספר דוגמאות של עבודות לפני תהליך הרסטורציה, לצד היצירה אחרי הרסטורציה.
סטודיו שוקי קוק, רוחמה 11, תל אביב (מתחם נגה), ימים א' עד ה', 10:00 עד 17:00, נעילה 19/3 אוצר התערוכה – שוקי קוק.
