"יא פוזלת" ," פזיליהו", " עקומה", "תכף העין תברח לך", זה התחיל בגיל 12 לערך. תמיד הייתה לי פזילה בעין, עם השנים קרו שני דברים: הפזילה בעין ימין החמירה והתלמידים בכיתה גדלו. הם היו לוחשים. מסננים, לא החרימו אותי, לא הייתי מנודה, רק מפוחדת. מי הבא בתור שילחש. בנים, בנות בכל פעם הלחישה הפזיזה הגיעה ממקום אחר.
אז הפסקתי להסתכל לאנשים בעיניים.
ורגע מכונן אחד היה כשהגיע רופא בעל שם למרפאת עיניים בה הייתי מטופלת, הוא הציע שאעבור ניתוח פזילה קוסמטי (מבחינת הראייה לא היה אפשר לעזור). ההורים שלי אמרו שלא צריך, שחבל על הסיכון ורציתי לצעוק שאני רוצה, שמציקים לי, שאני סובלת ושתקתי. לא יכולתי להודות בקול רם שהבת שלהם שבעיניהם יפה ומקסימה, היא מושא ללעג, עקומה , מכוערת.
ובכל פעם כשאני נזכרת בתקופה הזאת, אני שמחה שלפחות זה קרה בסוף שנות השמונים ולא היום. אז לבטח היו מעלים תמונות שלי, מישהו/י היו חושבים שזה יהיה מצחיק למצוא תמונות של עיניים פוזלות , אולי היו מתקשרים מקללים ומנתקים , הייתי נמצאת בכלא ויראלי ולא הייתי יכולה להתנחם שבבית שלי אני יפה וראויה .
משנת 2008 אני כותבת לנוער, אז יצא ספרי הראשון 'עד הבת מצווה זה יעבור' (הוצאת רימונים) שמונה ספרים, הרצאות ברחבי הארץ, מיילים מקוראים וקוראות, תגובות ושאלות באתר שלי ואני רואה את חלקם, עומדים מול המחלה הקשה של שנות האלפיים, חרם ברשתות החברתיות. תמיד הציקו לילדים, החרימו, התעללו, אבל בנוסף לאבן, כיסא או אגרוף נוסף כלי נשק חדש, הטכנולוגיה .והו כמה שהיא יכולה להיות רעה .ואין בה רחמים. קרה היא.
בספר החדש שלי, 'סוגרים חשבון' (הוצאת כתר/רימונים) תום וג'רי נכנסות לחטיבת הביניים בתקווה להתחלה חדשה. בשנה שעברה בכיתה ו', בחג החנוכה, תום הפכה קורבן להתעללות. למה? ככה .ככה למה? שלוש תלמידות בכיתה צילמו אותה אוכלת סופגנייה, ותום ילדה מלאה מעט הפכה למושג לעג. התמונה שלה הופצה ברשת, ראו הנערות כי טוב והחרם הסלים .ג'רי חברתה הטובה עמדה איתה, מצדדיה מאחוריה מלפנים כדי לנסות לעצור את ההדף מול הכיתה, מול מערכת החינוך שעצמה עיניים מול הורים שלא רצו לדעת. תום הפסיקה לצאת מהבית מאותתת להוריה שמשהו לא בסדר, אבל הם לא ראו.
"אני לא מבינה למה ההורים שלי הביאו אותי לעולם אם הם לא מקשיבים לי", סיפרה לי נערה אחת וכשניסיתי לברר אם היא מדברת איתם היא אמרה שכבר מזמן התייאשה, תלמידה בכיתה ז' סיפרה לי שמעולם לא הייתה מקובלת אבל עכשיו עושים עליה חרם וההורים אומרים שזה יעבור, "אבל זה לא עובר", היא אומרת ומוסיפה, "כבר התרגלתי". ילד אחר סיפר לי שעבר התעללות בכיתה ו' ולבסוף נאלץ לעבור לכיתה אחרת .הוא לא היחיד, ברוב המקרים הקורבנות משלמים מחיר כפול, הם גם עוברים התעללות וגם נאלצים לעבור כיתה, בית ספר או להישאר בבית עד שהמצב ישתפר ולא תמיד הוא משתפר.
מערכת החינוך עומדת לעיתים חסרת אונים, הנערים והנערות שעוברים חרם מפחדים לספר על שעובר עליהם שלא יתפסו כמלשינים, ואם יגידו והמתעללים יענשו, החרם רק יסלים, אז הם שותקים. וכשהם לא יכולים יותר, כשהם מפחדים ללכת לבית הספר ומשתפים את ההורים, הם מוצאים עצמם מול בית ספר שלא תמיד יודע או רוצה להתמודד עם הבעיה. השעיה היא אחד העונשים הפופולאריים, יום חופש במתנה כדי לחשוב איך להתנקם בנער/ה שהלשינו עליהם .ואולי יוסיפו לו בונוס לכתוב מכתב התנצלות. והם יכתבו ואולי יוסיפו לב ויהי לילה ויבוא הבוקר ואיתו החושך .
והחושך נסחב איתם במשך שנים, מאז שיצא ספרי אני מקבלת תגובות גם ממבוגרים, אישה בת 32 סיפרה לי שהיא לא מצליחה להתגבר על החרם שעשו עליה ומאז היא בטיפול פסיכולוגי, צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה סיפרה לי שוב ושוב על החרם הנורא שעברה בחטיבה, ואחת אחרת הפסיקה אז לאכול ומאז היא מתמודדות עם בעיות משקל ויש את אלו שהחרימו ומצטערים.
"לא חשבנו אז", אמרה לי אישה בשנות הארבעים לחייה ,שמאז חושבת על אותה נערה שהיא וחברתה נידו, ואחרת מספרת לי שהיא פשוט הייתה רעה והיא לא מבינה איך יכלה, במיוחד שיש לה עכשיו ילדים בגיל היסודי ואחד סיפר לי שבבית היה לו קשה אז הוא הציק לאחרים ואיך לא ראו מה עובר עליו .
ולכולם אני אומרת, תדברו על זה. אל תשתקו. לא מספיק להציף את התקשורת בסיפורים על חרם , אלימות בבית הספר ושיימינג, צריך לטפל בשורש הבעיה .על מערכת החינוך לדבר על התופעה, לא חסרות הרצאות שעוסקות בתחום, רצוי להביא גם אנשים מהתחום הטיפולי שיתנו כלים לצוות החינוכי להתמודד עם התופעה.
וחשוב מכל, הבית. דברו עם הילדים שלכם, תקשיבו להם, שימו לב אם יש שינויים בהתנהגות שלהם , אל תפטרו את ההשתבללות שלהם בכך שהם בגיל ההתבגרות , (והיום כבר בגיל 10 הם מתכנסים בתוך עצמם), בדקו אם יש להם חברים, אלו חברים, ובעיקר תגידו להם שאתם מאמינים בהם.
ומה קרה להיא שהייתה פוזלת? במשך שנים היא מרצה מול קהל עצום ועיניה פקוחות לרווחה.
** הכותבת היא נועה רום, סופרת נוער ("עד הבת מצווה זה יעבור", "כמה שאת נהדרת", ו"החיים החדשים שלי"). בימים אלה יצאה עם סדרה חדשה ו"סוגרים חשבון" הוא הראשון שבה על החיפוש אחר מקום בשנות ההתבגרות הסוערות, על חרם, על חברוּת ועל התמודדות עם היתמות. תום וג'רי החברות הטובות לוקחות את הקוראים למסע התבגרות חכם, מרגש, מצחיק ומטלטל. תום וג'רי הן החברות הכי טובות כבר מכיתה א'. שתיהן הגיעו מהקיבוץ לעיר הרצליה – ג'רי הגיעה עם משפחתה לאחר חמש שנים בקיבוץ גבעת חיים, תום הגיעה גם היא מהקיבוץ, קיבוץ דפנה, שם נולדה וגדלה. הן עזרו זו לזו לעשות את הצעדים הראשונים בבית הספר.
