מאת: גיל מרקוביץ
בשנה האחרונה ניתן להבחין בגל התייחסויות לסרטי דיסני: האשמות מצד אחד וכתבי הגנה מן הצד השני. גל ההתייחסויות הזה מלמד שאנחנו מתחילות ומתחילים להתרגל למשקפיים המגדריים שהניחו על אפנו הסופרג'יסטיות בסוף המאה ה-19 (הן לא היו הראשונות להיאבק למען זכויות לנשים, אבל הן המוכרות ביותר, והראשונות לגרוף הישג משמעותי – זכות הבחירה). הבעיה היא שנוח לנו להביט דרך העדשה המגדרית בכל מה שסובב אותנו, לבקר, לשפוט, להחרים, להגן, מבלי לשים לב שהתוכן איננו גורם נפרד מהחברה, ובעצם עלינו להביט בעצמנו דרך אותה עדשה מגדרית.
יצרניות התוכן אינן פועלות בוואקום. כשאנחנו מבקרים את דמותה של אריאל, שמוכנה לעשות הכל בשביל גבר שהיא כלל לא מכירה, נסיך אקראי, אנחנו מבקרים את ההסללה הנשית. כשאנחנו שמים לב לתהליך שאלאדין עובר כדי להצליח בחיים אנחנו מבחינים בחברת המעמדות שיצרנו ומבחינים בהזדמנויות שהחברה הזאת מעניקה לגברים מסוימים, ומונעת מגברים אחרים, שלא עומדים בתנאיי הסף שקבענו. זו ההסללה הגברית.
בשנה האחרונה אני נחשפת לשבחים שמברכים את ההתקדמות שמציגה דיסני בתכניה. מי שחושב וחושבת שדיסני השתפרה מצפים למעט מדי מעצמם ומהסביבה שלהם, משום שהתכנים שדיסני משלבת בעלילות הסרטים שלה בשנים האחרונות שואבים קמצוץ של השראה מתיאוריות שנכתבו כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. אלה מסרים שהושמעו במאבקים של קבוצות מיעוט וקבוצות שקיבלו יחס של מיעוט שהתרחשו באמצע המאה ה-20. גם חשוב לשים לב לכך שיש נושאים שדיסני הוציאה מהעלילות שלה, כדי לא להתמודד עם חלקים מהביקורת החברתית. דיסני מתקדמת בקצב של הרוב המוחלט, בקצב של "הזרם המרכזי". לא בכדי היא חברת ענק משגשגת, שהצלחתה נמשכת ברצף יותר מ-80 שנים. דיסני משקפת לנו את התהליך האיטי שהחברה האנושית עושה בהטמעת מסרים ששואפים לשחרר את הפרט מהלחצים החברתיים שמופעלים עליו, מהסטריאוטיפים שמוצמדים לו בעקבות המין שלו.
ניזכר בתקופה הקלאסית של דיסני, בין 1937 ל-1989: הסרטים מספרים לנו על נסיכות בודדות, מאוימות בידי מכשפה קנאית ומייחלות לאהבה. אלה הן העלמות במצוקה, שנסיך כלשהו יגיע להצילן, והם יחיו יחד באושר ועושר. באותה התקופה יוצאים לאור גם סרטים שבמרכזן אין נסיכה, אלא גיבור זכרי, מוקף חברים, שעוזרים לו להתמודד עם המצב הקשה שנוצר בחייו. הגיבור לא תולה את תקוותיו בנסיכה שתציל אותו ממצבו, וכל הווייתו מסתכמת במסע מפרך של הישרדות. נשמע מוכר?
בשנת 1989, כשיוצא הסרט "בת הים הקטנה" לבתי הקולנוע, מתחילה תקופת הרנסנס של דיסני, כך היא מכונה בספרות. בתקופה הזאת הנסיכות קרובות להיות דמויות עגולות, בעלות קונפליקט, ששואפות לאהבה במקביל לשאיפות נוספות – "חיים של טעם, מלאי עניין והרפתקה" (בל, היפה והחיה). הבעיה היא שדיסני רק מקשטת את הדמויות הנשיות בתכונות החוכמה והאומץ, משום שאלה לא התכונות שמנחות את בחירותיהן של הנסיכות, או שהן מנחות אותן בקבלת החלטות פזיזות: בת הים הקטנה משתמשת באומץ שלה כדי לבצע שינוי גוף משמעותי ובלתי הפיך עבור גבר שמעולם לא שוחחה איתו, כשבל מתאהבת בחיה היא שוכחת לגמרי משאיפותיה, ומסתפקת בחגיגה מפוארת של אהבתה הטרייה, מולאן חותמת את ההרפתקה בצבא הקיסרי בהחלטה לשוב הביתה ולהיות עם משפחתה ודוחה את ההצעה לקריירה צבאית, והנסיכה היחידה שדווקא נושאת באחריות אישית וחברתית, משתמשת בתכונות האופי שלה במשך כל הסרט ונשארת נאמנה לעצמה ולמקורותיה – פוקהונטס – נותרת ללא אהבה וזוגיות.
והגברים? כדי להצליח בחיים אלאדין זקוק לעזרתו של ג'יני, שהופך אותו לעשיר, שרירי, והוא לומד כיצד להסתיר את אופיו ולא להביע את רגשותיו הכנים, אלא את מה שמצופה ממנו להיות. בסרט "היפה והחיה" שתי הדמויות הגבריות החשובות – גסטון והחיה – הן ייצוג סטריאוטיפי מלא: מגושמים, אלימים, חסרי מודעות עצמית, בעלי סט רגשות מצומצם ונכות בהבעתם. הייצוגים הגבריים ב"פוקהונטס" ו"מולאן" הם הגורם למלחמות, רואים באחר פרא שיש לרסנו בכוח, וזקוקים לאישה שתנחה עבורם את הדרך לגאולה בעזרת אמפתיה.
התקופה השלישית התחילה בשנות ה-2000, ושם אפשר לראות שכשהרוב המוחלט בחברה מתקדם, אז גם דיסני צועדת קדימה: מציגה לנו אהבת אמת בין אחיות ולא אהבה רומנטית ממבט ראשון (לשבור את הקרח, 2013), גברים שמביעים רגשות (מאווי ב"מואנה", 2016), נסיכות לבושות בבגדי נוחות ולא במחוכים ושמלות (ראלף ההורס 2, 2018).
מה חסר? ייצוגי אהבה חד מיניים, שכבר יכלו למלא את המסך לפני 50 שנים. חסרות דמויות בצבעים מגוונים, גדלים וצורות שונים זה מזה.
כדאי להמשיך לצפות בהנאה בסרטי החברה וללמוד צפייה מתווכת, כדי לטעת חשיבה ביקורתית בילדים ובילדות שסובבים אותנו כבר בגיל צעיר. חשוב גם לזכור שככל שאנחנו נקדים לקבל את המגוון שבחברה שלנו, שבסביבה הקרובה לנו – גם בדיסני יעשו זאת. זה מתחיל בשליטה על המשפטים שנשלפים מפינו בלי משים: "עד החתונה זה יעבור", "כשיהיו לך ילדים תבין/י", "תמצאי לך גבר עשיר", "מה אתה ילדה?" וממשיך בציפיות שאנו משדרים לסביבה וזורעים באחרים, ציפיות תלויות מגדר, צבע, גיל, דת ומצב גופני ונפשי. לשפוט פחות, ויותר חשוב: לחגוג מגוון.
הנסיכה והעדשה המגדרית, 7/3, 21:00, תאטרון הסימטה, סמטת מזל דגים 8, יפו העתיקה. לינק להזמנת כרטיסים: https://eventbuzz.co.il/lp/event/y3b3y
** הכותבת, גיל מרקוביץ, היא יוצרת ההרצאה המוזיקלית "הנסיכה והעדשה המגדרית", בנוסף, זמרת, רקדנית ושחקנית באנסמבל הצעיריםות "זגופה" של תיאטרון הסמטה ותיאטרון המחול רנה שינפלד. גל אף עורכת תוכן ושדרנית התוכנית היומית "המעבדה".
