ג'יני היא ילדה אוטיסטית. כשהיתה בת 9 הוצאה בכוח על ידי המשטרה מביתה של אמה הביולוגית שהתעללה בה, וג'יני אומצה על ידי משפחת אומנה. היום כשהיא כבר בת 13 היא נחושה למצוא את אימה גלוריה ולחזור לגור עימה ועם הבובה התינוקת שלה אותה השאירה כשיצאה הבית. ג'יני מודעת לכך שאמה נרקומנית וללא כישורי אמהות ושהיא יכולה להיות מסוכנת, ואולי אף להרוג אותה. אך כשג'יני מחליטה לעשות מעשה, אף אחד, לרבות הפסיכולוגית שלה, המורות שלה ובמיוחד לא הוריה המאמצים, לא יעצור אותה מלגלות מה קרה בבית הקודם שלה שממנו יצאה בגיל תשע.
המונולוג הסוחף והתלול של ג'יני מון נותן קול לילדים השקופים, הנשכחים, האחרים, אלה שהחברה ניסתה לשים מאחור או להכניס לתבניות קבועות, מבלי לראות מי הם באמת. המילה "אוטיזם" מקבלת כאן משמעות חוויתית ונוגעת ללב, שלא תשאיר את הקורא אדיש.
בנג'מין לודוויג, מורה לאנגלית מניו המפשייר, הוא אב מאמץ לילדה אוטיסטית. ג'יני מון הוא ספרו הראשון.
רוצים עותק מהספר "ג'יני מון"? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
תינוק הפלסטיק האלקטרוני לא מפסיק לבכות.
אימא שלי לנצח אמרה שהתינוק הזה אמור להיות כמו תינוק אמיתי, אבל הוא לא. אני לא מצליחה להרגיע אותו. אפילו כשאני מנענעת אותו. אפילו כשאני מחליפה לו חיתול ונותנת לו בקבוק. כשאני אומרת ששש… ששש… ששש… ונותנת לו למצוץ את האצבע שלי, הוא פשוט בוהה בי במבט אטום וצורח וצורח וצורח.
אני מחבקת אותו שוב ואומרת לעצמי בראש, לאט ובעדינות, לאט ובעדינות. ואז אני מנסה את כל הדברים שגלוריה הייתה עושה כשהייתי מתחרפנת. אחרי זה אני שמה את היד שלי על העורף שלו ומתרוממת על קצות האצבעות שלי ויורדת. "הכול בסדר, הכול בסדר," אני אומרת. הקול שלי עולה ויורד כמו שיר. ואז – "אני מצטערת."
אבל הוא עדיין ממשיך לבכות.
אני מניחה אותו על המיטה שלי כשהבכי מתגבר, ומתחילה לחפש את בובת התינוקת שלי. הבובה האמיתית שלי. אפילו שאני יודעת שהיא לא נמצאת פה. השארתי אותה בדירה של גלוריה. אבל תינוקות בוכים מכניסים אותי ללחץ רציני, אז אני חייבת לחפש. זה כמו חוק בתוך המוח שלי. אני מחפשת במגירות שלי ואז בארון. אני מחפשת בכל המקומות שבהם אפשר למצוא בובה תינוקת.
אפילו במזוודה. המזוודה גדולה ושחורה בצורת קופסה. אני מושכת אותה ממקומה מתחת למיטה שלי. יש לה רוכסן מקצה עד קצה. אבל בובת התינוקת שלי לא נמצאת בתוכה.
אני נושמת נשימה עמוקה. אני חייבת להפסיק את הבכי הזה. אם אכניס אותו לתוך המזוודה, ואדחס מספיק שמיכות וחיות צעצוע מבד וצמר סביבו, ואדחף את המזוודה בחזרה מתחת למיטה, וככה אולי לא אשמע את הבכי. זה יהיה כמו להתעלם מהבכי במוח שלי.
זה מפני שהמוח נמצא בתוך הראש. זה מקום אפל שבו אף אחד חוץ ממני לא יכול לראות שום דבר.
אז זה מה שאני עושה. אני מכניסה את תינוק הפלסטיק האלקטרוני למזוודה ואוספת כמה שמיכות. אני מניחה את השמיכות על הפנים שלו ועליהן כרית ומעליה כמה חיות צעצוע מצמר. אני מנחשת שאחרי כמה דקות הבכי ייפסק.
מפני שכדי לבכות צריך לנשום.
7:33 בערב,
יום שלישי, 7 בספטמבר
גמרתי להתקלח, אבל תינוק הפלסטיק האלקטרוני עדיין בוכה. הוא כבר היה אמור להשתתק, אבל הוא ממשיך לבכות.
אבא ואימא שלי לנצח יושבים על הספה ורואים סרט. אימא שלי לנצח הכניסה את הרגליים שלה לדלי מים. היא אומרת שבזמן האחרון הן היו נפוחות. אני נכנסת לסלון ועומדת לפניה ומחכה. זה בגלל שהיא אישה. והרבה יותר נוח לי עם נשים מאשר עם גברים.
"היי, ג'יני," אומרת אימא שלי לנצח בזמן שאבא שלי לנצח לוחץ על כפתור ה-pause בשלט. "מה קורה? נראה לי שאת רוצה לומר משהו."
"ג'יני," אומר אבא שלי לנצח. "שוב חתכת לעצמך את הידיים? יורד לך דם."
הם שאלו שתי שאלות, אז אני לא אומרת כלום.
ואז אימא שלי לנצח אומרת, "ג'יני, מה קרה?"
"אני לא רוצה יותר את תינוק הפלסטיק האלקטרוני," אני אומרת.
היא מזיזה את השיער שלה מהמצח. אני אוהבת מאוד את השיער שלה. היא מרשה לי לעשות לה קוקיות בקיץ. "עברו כמעט ארבעים דקות מאז שנכנסת למקלחת," היא אומרת. "ניסית להרגיע אותו? הנה. תחזיקי את זה בזמן שנביא לך כמה פלסטרים."
היא נותנת לי מפית.
"נתתי לו בקבוק והחלפתי לו חיתול שלוש פעמים," אני אומרת. "נדנדתי אותו והוא לא מפסיק לבכות, אז-" ואני מפסיקה לדבר.
"עכשיו הוא משמיע קולות אחרים," אומר אבא שלי לנצח. "לא ידעתי שהוא מסוגל לצעוק כל כך חזק."
"את יכולה להפסיק את הבכי שלו, בבקשה?" אני אומרת לאימא שלי לנצח. ואז שוב, "בבקשה?"
"נהדר שאת מבקשת עזרה," אומרת אימא שלי לנצח. "פטריס הייתה מתגאה בך."
אני שומעת את הבכי מהמסדרון, אז אני מנסה לחפש מקום להסתתר. כי אני זוכרת שגלוריה הייתה תמיד יוצאת מחדר השינה בדירה כשלא הצלחתי להפסיק את הבכי של בובת התינוקת שלי. במיוחד כשהיה אצלה בחור. לפעמים, כשהבובה הייתה בוכה והייתי שומעת אותה מתקרבת, הייתי לוקחת את בובת התינוקת ויוצאת איתה דרך החלון.
אני מחזיקה את המפית חזק ועוצמת את העיניים. "אם תפסיקי את הבכי שלו, אני אבקש עזרה כל הזמן," אני אומרת ואז פוקחת שוב את העיניים.
"אני אלך לבדוק," אומר אבא שלי לנצח.
כשהוא עובר לידי אני נרתעת. ואז אני רואה שהוא לא גלוריה. הוא מסתכל עליי במבט מוזר והולך למסדרון. אני שומעת אותו פותח את דלת החדר שלי. הבכי נשמע עכשיו יותר חזק.
"אני לא יודעת אם הרעיון הזה עובד," אומרת אימא שלי לנצח. "רצינו שתביני איך זה לגדל תינוק אמיתי בבית, אבל זה לא מסתדר לפי התוכניות שלנו."
בחדר שלי הבכי מתגבר ועכשיו הוא הכי חזק שאפשר. אבא שלי לנצח חוזר לסלון. הוא שם את היד שלו על הראש שלו. "היא הכניסה אותו למזוודה," הוא אומר.
"מה?"
"מצאתי אותו לפי הקול. לא ראיתי אותו בשום מקום בהתחלה. היא דחסה אותו למזוודה עם כמה שמיכות וחיות צעצוע מצמר, וסגרה את הרוכסן של המזוודה ואז דחפה אותה מתחת למיטה," הוא אומר.
"ג'יני, למה שתעשי דבר כזה?" שואלת אימא שלי לנצח.
"כי הוא לא הפסיק לבכות," אני אומרת.
"כן, אבל-"
אבא שלי לנצח מתערב. "תראי, כולנו נשתגע אם לא נפסיק את זה. גם אני ניסיתי להפסיק את הבכי ולא הצלחתי. אני חושב שהוא הגיע לנקודת אל חזור. בואי נתקשר לגברת וינקלמן."
גברת וינקלמן היא המורה לענייני בריאות.
"היא אמרה שהיא נתנה לג'יני הבוקר את מספר החירום," אומרת אימא שלי לנצח. "המספר רשום על פתק. תבדוק בתיק שלה."
הוא חוזר למסדרון ופותח שוב את דלת החדר שלי. אני מכסה את האוזניים שלי. הוא חוזר עם התיק שלי. אימא שלי לנצח מוצאת את הפתק ומוציאה את הטלפון שלה. אני שומעת אותה אומרת, "גברת וינקלמן? כן. זו אימא של ג'יני. אני מתנצלת שאני מתקשרת כל כך מאוחר, אבל אני חוששת שיש לנו בעיה עם התינוק."
"אל תדאגי, ילדה לנצח," אומר לי אבא שלי לנצח. "עוד כמה דקות זה ייגמר, ואז תוכלי להתארגן לשינה. אני מצטער שזה כל כך לחוץ ומורט עצבים. באמת חשבנו ש-"
אימא שלי לנצח מניחה את הטלפון שלה על השולחן. "היא אומרת שיש חור קטן בעורף שלו. את צריכה להכניס מהדק לחור ולגעת בכפתור וזה ינתק את הבכי."
הוא הולך לחדר העבודה ויוצא והולך במסדרון לחדר שלי. אני מתחילה לספור. כשאני מגיעה לשתים-עשרה הבכי פוסק.
עכשיו אני יכולה שוב לנשום.
2:27 אחר הצוהריים,
יום רביעי, 8 בספטמבר
כשהייתי בשיעור הרביעי, שהיה שיעור במדעי החברה, גברת לומוס נכנסה לכיתה ומסרה לי הודעה. היא המדריכה שלי. היא עונדת עגילים עגולים גדולים ושמה המון איפור. "ההורים שלך מגיעים לבית הספר לפגישה," היא אמרה. "אחר כך הם ייקחו אותך הביתה, כך שכאשר נשמע את ההודעות של אחר הצוהריים ויישמע הצלצול, הישארי בכיתה מספר חמש עם גברת דנה. תוכלי לעשות שיעורי בית בינתיים. הם יתקשרו אלייך. הם רוצים להשתתף."
אז עכשיו אני בחדר מספר חמש שבו אני לומדת אומנויות השפה בכיתת חינוך מיוחד. מפני שיש לי אוטיזם וליקויי למידה. אף אחד לא אמר לי אתמול שתהיה היום פגישה. אז אני מנחשת שזה קשור לתינוק הפלסטיק האלקטרוני.
גברת דנה מורה תורנית באוטובוס. אני רואה אותה מהחלון. היא לובשת אפודה כתומה. היא עומדת ליד אוטובוס מספר 74 שזה האוטובוס שלי. מאחוריו ולפניו עומדים עוד אוטובוסים. המוני ילדים עולים אליהם בשורה ארוכה. במסדרון, כל הילדים משיעור התעמלות מתכוננים לאימון. אליסון היל וקיילה זדמבידג' כבר הלכו. אלה הם שני הילדים האחרים שבאים איתי ועם לארי לכיתה מספר חמש.
בדרך כלל האוטובוסים יוצאים עד השעה שתיים וחצי, אבל לא יספיקו לי שלוש דקות להיכנס לאינטרנט. אני מנסה כבר הרבה זמן להיכנס לאינטרנט בעצמי, אבל אסור לי להיכנס בלי מבוגר. פעם אחת, כשהייתי עם קרלה ומייק החבאתי את המחשב הנייד של קרלה מתחת לסוודר והכנסתי אותו לארון. הקלדתי גלוריה לבלה בגוגל, ואז הדלת נפתחה וקרלה תפסה אותי. היא לקחה את המחשב הנייד, וכשקמתי היא התקרבה אליי ועמדה ממש בתוך הפרצוף שלי וצרחה.
ואני ממש ממש פחדתי.
פעם, בבית הספר, כשכתבתי עבודה על משפחת החתולים הגדולים, ניסיתי להיכנס לגוגל ולהקליד גלוריה מוכרת בעיקר חתולים מגזע מיין קון, כי ככה גלוריה מרוויחה כסף. אבל המורה שלי תפסה אותי, וכשהגעתי לבית הספר הזה כשבאתי לגור בבית שלי לנצח, ההורים שלי לנצח אמרו לי שאסור לי להיכנס לאינטרנט לבדי אף פעם, כי הם צריכים לשמור עליי. ואז מוירה אמרה שגם היא וגם בריאן אוהבים אותי, ושפשוט האינטרנט זה לא מקום בטוח. זה פשוט לא מקום בטוח, כי אנחנו יודעים שאת מחפשת את גלוריה, זה מה שהיא רצתה לומר בעצם, אפילו שהיא לא אמרה את זה.
ואימא שלי לנצח צודקת, כי גלוריה נמצאת בדירה עם הבובת תינוקת האמיתית שלי. אני לא יודעת באיזו עיר נמצאת הדירה הזאת. אני חייבת לדעת אם היא מצאה את בובת התינוקת שלי או אם עבר יותר מדי זמן ומאוחר מדי. אם לא מאוחר מדי, אני חייבת להוציא אותה מהר מהמזוודה ולטפל בה ממש טוב, כי גלוריה לפעמים נעלמת לימים שלמים. חוץ מזה שהיא מזמינה המון בחורים אליה. והיא מתרגזת ומרביצה. וגם דונלד, כשהוא בעיר. באמת הייתי רוצה להגיע לכאן לעיתים קרובות יותר, אבל אני פשוט לא יכולה, ככה קריסטל עם ק' הייתה תמיד אומרת לי כשסיפרתי לה מה גלוריה הייתה עושה. אז אל תשכחי לטפל טוב טוב בבובת התינוקת שלך, בדיוק כמו שאימא שלך אומרת. היא תמיד תהיה התינוקת הקטנה שלך, ולא חשוב מה יקרה.
אני יוצאת מתוך המוח שלי ומתחילה לשרוט את האצבעות שלי.
לארי נכנס. הוא מניח את התרמיל שלו על השולחן, משעין את הקביים הנצמדים שלו על הקיר ומתיישב. קביים נצמדים הם כמו קביים רגילים, רק שהם מחוברים לזרועות. לארי נראה איתם כמו חרגול. ללארי יש שיער חום ועיניים חומות. העיניים שלי ירוקות. חוץ מזה הוא שר כל הזמן ולא אוהב חשבון, כמוני. "היי בייב," הוא אומר.
אז אני אומרת לו, "לארי, אני לא תינוקת. אני כבר בת שלוש-עשרה. אתה עוד לא יודע את זה? זה ממש מעיק."
המילה מעיק אומרת שבן אדם אומר משהו שוב ושוב עד שאנשים מתעצבנים, כמו שפטריס היה אומר לי כל הזמן שאני בעצמי קטנה כמו בובת התינוקת שלי כשהייתי עם גלוריה בדירה. זה מה שהיא הייתה אומרת לי כשניסיתי להגיד לה שאני צריכה לבדוק מה שלום התינוקת. היא לא הבינה בכלל.
לארי מותח את הזרועות שלו ומפהק. "איך אני עייף. זה היה יום ארוך ממש," הוא אומר. "אני חייב להישאר כאן עד שאימא שלי תבוא לקחת אותי בדרך לאימון הכדור עף של אחותי."
"תעשה שיעורי בית בזמן שאתה מחכה," אני אומרת, כי זה מה שגברת לומוס אמרה לי לעשות. אני מוציאה את ספר אומנויות השפה שלי ופותחת אותו בעמוד 57, שם יש שיר של אדגר אלן פו.
"לא," אומר לארי. "אני בודק את הפייסבוק שלי. פתחתי חשבון פייסבוק אתמול."
הוא קם ומכניס את הידיים שלו לקביים הנצמדים וניגש למחשב. העיניים שלי עוקבות אחריו.
"יש לך פייסבוק?" לארי שואל כשהוא מגיע למחשב. מבלי להסתובב. הוא מקליד.
אני מסתכלת על כפות הידיים שלי. "לא," אני אומרת.
"אז את חייבת לפתוח חשבון בפייסבוק, בייב." הוא מביט בי. "הנה, תני לי להראות לך. לכל הילדים השווים יש פייסבוק, קולטת?" לארי אומר קולטת? כל הזמן.
"אסור לי להשתמש באינטרנט לבד בלי מבוגר," אני אומרת.
"בסדר, אני זוכר," לארי אומר. "למה ההורים שלך לא מרשים לך?"
"כי גלוריה נמצאת באינטרנט."
"מי זאת גלוריה?"
"גלוריה היא האימא הביולוגית שלי. פעם גרתי איתה."
ואז אני מפסיקה לדבר.
"ואפשר לאתר אותה בקלות?" שואל לארי.
אני מנענעת בראש. "לא," אני אומרת. "ניסיתי למצוא אותה שלוש פעמים באינטרנט כשהייתי בבתים לנצח אחרים, אבל כל הזמן מפריעים לי."
"תגידי שוב איך קוראים לה," אומר לארי.
"גלוריה," אני אומרת. אני מרגישה איך אני מתרוממת מהכיסא. אני מרגישה שאני מתרגשת ומוכנה לקראת מה שיקרה, כי אני יודעת שלארי מתכוון לעזור לי.
"מה שם המשפחה?"
אני גוחנת ומביטה בו מהצד מעל למסגרת המשקפיים שלי. אני מזיזה את השיער שלי מהפרצוף, אבל הוא נוחת בחזרה. חבל שאין לי גומייה לשיער. "גלוריה לה-בלנק," אני אומרת. מזמן לא ביטאתי את השם לה-בלנק בפה שלי. כי זה היה השם שלי במקור. זה כאילו שהשארתי את השם המקורי שלי ועברתי לשם אחר כשעברתי לגור עם ההורים החדשים שלי לנצח. עם בריאן ומוירה מון. עכשיו שמי ג'יני מון, אבל נשארו עוד חלקים מהאני המקורי שלי.
זה אומר שכאילו הפכתי לג'יני מון המקורית.
"תאייתי לי," אומר לארי ואני מאייתת. הוא מקליד ואז הוא זז ומצביע על הכיסא. אני מתיישבת.
ואני רואה אותה.
גלוריה שהרביצה לי ונתנה לי אחר כך חיבוקים ובכתה. גלוריה שהשאירה אותי כל הזמן לבד בדירה, אבל נתנה לי לשתות משקאות יקרים כשישבנו על הספה וראינו סרטי מפלצות, ואמרה שהיא בחורה חכמה מאוד ולא משנה מה כולם אומרים כי היא עברה את המבחנים הפסיכומטריים לנבחנים אקסטרניים עם ציונים בשמיים, מה שגורם לי לחשוב על כדורים פורחים שטים גבוה בשמיים בצבעים עליזים עם המון עננים לבנים וורודים סביבם.
גלוריה, האדם הכמעט הכי מפחיד שאני מכירה.
גלוריה, האימא הביולוגית שלי.
החולצה והתסרוקת של גלוריה שונות ממה שאני זוכרת, אבל לפחות יש לה תמונה של חתולי מיין קון על כל הדף אינטרנט. וגלוריה עדיין מרכיבה משקפיים והיא עדיין רזה ממש, כמוני. לא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה מאז גיל תשע. זה היה כשהשוטרים הגיעו והיא אמרה, "אני כל כך מצטערת! אני כל כך מצטערת, ג'יני!" עכשיו אני בת שלוש-עשרה, אבל ב-18 בספטמבר אני אהיה בת ארבע-עשרה, שזה אומר שממחר זה עוד תשעה ימים, כי:
18 בספטמבר
–
9 בספטמבר
9
פלוס תשע מראה בת כמה הייתי כשהתחיל הלנצח הראשון. שני החודשים מקזזים אחד את השני.
"בייב?" אומר לארי.
הוא מדבר אליי. אני יוצאת החוצה מתוך המוח שלי. "מה?" אני אומרת.
"את רוצה שנברר אם היא פנויה לצ'אט?"
אני מתרגשת. כי צ'אט זה אומר לדבר.
לארי מצביע על חלק מהמסך. "הנה," הוא אומר. "תלחצי כאן."
אז אני לוחצת ורואה שיש לי מקום להקליד.
"את יכולה להקליד כאן מה שאת רוצה להגיד לה," אומר לארי. "פשוט תכתבי היי ותשאלי אותה שאלה."
אני לא רוצה לכתוב היי. במקום זה אני מקלידה את השאלה שאני תמיד שואלת את כולם, אבל אף אחד לא מבין אף פעם.
מצאת את בובת התינוקת שלי?
ואז אני ממתינה.
"את צריכה ללחוץ על מקש 'שליחה'," אומר לארי.
אבל אני לא שומעת אותו, כי התמונות של השוטרים וגלוריה והמטבח רצות כל כך מהר מול העיניים שלי, שאני לא רואה שום דבר אחר. אני נכנסת שוב עמוק לתוך המוח שלי. אני רואה את גלוריה שהפרצוף שלה מעוך כנגד הקיר והשוטר מחזיק אותה שלא תזוז. אני רואה את הדלת שנפרצה ואת האור שבוקע מבחוץ ושני חתולים רצים החוצה. אני לא זוכרת איזה מהם.
"הנה," אני שומעת את לארי אומר. "אני אלחץ בשבילך."
אני רואה את החץ זז על המסך לפניי. החץ נוגע במקש ה"שליחה", ואני מתחילה לספור כי כשמשהו עשוי לקרות אני צריכה לבדוק לאיזה מספר אני יכולה להגיע בספירה לפני שהדבר הזה קורה, בעיקר כשזו התשובה שאני מחכה לה כבר שנה שלמה.
שש שניות עוברות. ואז כמה מילים מופיעות על המסך מתחת למילים שאני הקלדתי. כתוב שם:
זו את, ג'יני?
אבל זו לא התשובה לשאלה שלי. אני רוצה לשרוט לעצמי את האצבעות, אבל אני לא יכולה כי יש שאלה על המסך ותורי להקליד. אז אני מקלידה. כן, זו ג'יני. לא ענית לשאלה שלי. ואני לוחצת את מקש ה"שליחה" כמו שלארי הראה לי.
ואז עוד מילה אחת מהבהבת על מסך המחשב. זו מילה באותיות דפוס גדולות והיא צועקת. המילה היא:
כן!
ואז,
כן, מצאנו את בובת התינוקת שלך ואיפה לעזאזל את נמצאת?
אני רוצה להקליד: אתם משגיחים עליה יפה? אבל הידיים שלי כל כך רועדות עכשיו שאני לא מצליחה להפעיל אותן כדי שיעשו מה שאני רוצה. חוץ מזה גלוריה הציגה שאלה. אני פותחת וסוגרת את האגרופים שלי שלוש פעמים ואז מכניסה אותם בין הברכיים שלי ומוציאה אותם ומקלידה: בחדר חמש עם לארי.
והיא כותבת:
מי זה לארי מה הכתובת שלך?
עכשיו אני שורטת את האצבעות שלי. אני חייבת, כי אני לא רוצה לדבר על לארי ולא על הכתובת שלי. אני רק רוצה לדבר על הבובת תינוקת שלי. כי אפילו שגלוריה אמרה כן ו-מצאנו את בובת התינוקת שלך, אני לא בטוחה שהיא אומרת לי את האמת ואם בובת התינוקת שלי בסדר. כי גלוריה היא בן אדם לא אמין ולא עקבי והיא זו שמשקרת. אז אני פותחת וסוגרת את האגרופים שלי שוב פעמיים ונזכרת לנשום ואז אני מקלידה: לארי הוא הידיד שלי והכתובת היא סידר ליין 57, גרינסבור-
אני מפסיקה להקליד, כי אני שומעת את גברת דנה במסדרון. אני שומעת אותה מדברת עם מישהו. מורה אחרת. אני מנחשת.
וזה אומר שעוד דקה יתפסו אותי.
"בייב?" אומר לארי. הוא עומד מאחורי. הקול שלו נשמע לחוץ.
אז אני מקלידה: אני חייבת לזוז, אבל ברגע שאני לוחצת על מקש ה"שליחה" אני רוצה לחזור ולהוסיף: את יכולה בבקשה, בבקשה, בבקשה להביא לי את בובת התינוקת שלי? אבל התור שלי עבר, וגברת דנה עומדת להיכנס לחדר כל שנייה.
אני קמה במהירות כדי להתרחק מהמחשב. ואז מישהו נוגע בכתף שלי ואני נרתעת.
אני כמעט נופלת. ואז אני רואה שזה רק לארי ושאף אחד לא פוגע בי, אז אני מורידה את היד ומסתכלת שוב על המסך, ואני רואה שם עוד משהו. כתוב:
MANICOON.COM
ואז
זו כתובת אינטרנט שבה את יכולה תמיד למצוא אותי.
ואז
פאק אני בדרך אגיע מחר.
אני מסיטה את המבט שלי מהמחשב. אני לא רואה את גלוריה או את הדירה או את בובת התינוקת שלי. אני רואה רק את לארי כשאחת מהזרועות שלו במתלה של הקב והשנייה מונפת באוויר. "הו, בחורה," הוא אומר. "את בסדר? בואי. אנחנו צריכים לשבת ולהוציא ספרים." ואז הוא נושך את השפה שלו ואומר, "אני הולך לכבות את המחשב. אל תתחרפני לי, טוב?" הוא מושיט יד אחת ומניח אותה על העכבר ולוחץ את המילה "יציאה" ולוחץ על האיקס שבפינה העליונה של המסך. הוא ניגש לשולחן שלו ומתיישב. אני דוחפת את הכיסא לאחור וקמה ומסלקת את האבק מעל הידיים שלי ומסתכלת בתמונה של אדגר אלן פו.
גברת דנה נכנסת. "ג'יני, ההורים שלך מוכנים לפגישה," היא אומרת. "במשרד של גברת לומוס."
אני קמה ולוקחת את התרמיל שלי ויוצאת מהחדר. כשאני מגיעה למסדרון אני מתחילה לרוץ. אני רצה כשהאצבעות שלי נוגעות בקיר. אני ארגיש שאני עומדת ליפול אם לא אגע במשהו כל הזמן, ואני רצה ורצה. אני עדיין משולהבת אבל גם פוחדת.
כי גלוריה באה. לכאן, לבית הספר שלי.
