"המחברות של אליש", סרטו החדש של גולן רייז, מוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ וזוהי יצירה חשובה בבואנו לשאול, מהו מקומה של האם בחיי ילדיה. אליש רייז שגידלה את ילדיה בקיבוץ עין צורים, הייתה צל חולף בחייהם. הם גדלו בבית הילדים ובשלב מסוים כשחזרו הביתה, נוכחות האם נותרה נפקדת בחייהם. עשרות שנים אחרי, הם מתכנסים לשיחות על הכורסא, בבית מגוריה הריק מחיים, בעקבות מחברות שורה, בכתב צפוף, שהתגלו ובהם היא תיעדה במשך כל חייה, את תולדות ילדיה.
וכך, כל ילד בתורו, מקבל את סיפור חייו מנקודת התצפית של האם וקורא למצלמה את היומן האישי שנכתב עליו. היומנים הכתובים בגוף ראשון, מתעדים את חיי הילדים, מרגע הגיעם לעולם ועד בגרותם. הניכור שחוו מהאם בילדותם, והיחס לדת ולמקומה של האמונה, מקבלים לפתע פנים אחרות והכאב צף ועולה, גודש את בית החזה.
אם לפעמים נדמה לנו שלהיות אם, מתחיל ונגמר בלחבק, בלדאוג, בלבשל ובלטפל וכל אם אחרת היא סוררת, מגיעים היומנים וחושפים סוג אחר של אימהות. אלו שאינן בנויות לאהבה האוטומטית הזו, אלו שאינן יכולות לחבק. לאליש נולדו שבעה ילדים, מתוכם שני תאומים, ששה בנים ובת אחת. כיום בבגרותם המאוחרת הם מעניקים לנו, באמצעות הימנים, הצצה מוחשית לחיים בקיבוץ, להשלכות הילדות בבית הילדים, להסתכלות על תפקידו של הבית ולתחושות ההחמצה לחוויות שכבר אינן ניתנות לתיקון.
מרלנה- עובר. אמא יש רק אחת.
