מיוחדת במינה, סרטו הדוקומנטרי של העיתונאי נחום מוכיח, יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה (TLVFest), בהקרנה מיוחדת משולחן העריכה, במסגרת Work in progress. הסרט שטרם הושלם, מגולל את סיפורה האישי של גילי בסון, אישה טרנסית מת"א, שחיה בקו התפר של גיבוש זהותה הנשית, על רקע עברה הגברי וניתוח לשינוי מין שעברה. גילי חולמת להיות שחקנית ולהתקבל כאישה לכל דבר ועניין, אך גם בתחילת האלף השלישי, זו מתגלה כמשימה בלתי אפשרית ובחברה הישראלית על אחת כמה וכמה. המצלמה מנסה לברר, כיצד מתמודדת בסון, מידי יום, עם הדמות שעזבה מאחור ועם הדימוי החברתי המוקצן, שנכרך סביב דימויה החברתי והמיני, והיא מלווה אותה באופן ארוג, בין העבר להווה- בין בית אמה ועברה- למועדוני הלילה והחשפנות. על הדרך נאספות גם תמונות מחיי הלילה הסוערים של תל אביב.
הגישה הפאסיבית של המצלמה
מעט מאוד אנשים בישראל, עברו ניתוח לשינוי מין (אחוזים בודדים, ליתר דיוק) כשהאייקון הכי מפורסמת בהקשר זה, היא אולי דנה אינטרנשיונל. אלא שהרבה מאוד התמודדויות פסיכולוגיות ונפשיות, עוברות על מי שנאלצים להתמודד עם האתגר הלא פשוט הזה.
מרביתנו פאסיביים בכל הקשור להכלה של מי שעבר שינוי פיזיולוגי שמשפיע באופן ניכר על אישיותו. למעשה, ת״א הפכה לעיר מקלט בהקשר זה, כשנדמה שבמקומות אחרים מעדיפים להעלים עין מהתופעה ובמקומות אחרים מגנים אותה בחריפות. בלי להיכנס לפלפולים של מותר ואסור על פי הדת, כי זה המקום הכי בנאלי להיכנס אליו, ובלי להיכנס למקומות של בחירה ושבי מולד (גבר בגוף של אישה או אישה בגוף של גבר) כי את זה חרשו, אחרי שאת הנעשה אין להשיב, זה בכלל לא משנה, זו עובדה. ישראל כחברה, צריכה ברמת הפרקטיקום, להתבגר ולהתמודד עם מציאות חברתית חדשה, שאין בה מקום לשפוט אחרים, מלבד לקבל אותם כפי שהם. וזה המקום הראוי להערכה, ממנו נדמה, שמעמיד מוכיח כבמאי את המצלמה. המנח פאסיבי, הדמות חיה את חייה ללא הוראות בימוי מיוחדות, ומוכיח כאילו אומר לצופים, תאהבו את בסון כפי שהיא. ואדרבא, תרגישו בנוכחות המצלמה כדי שתשכנעו שזה לא מפוברק, הייתי שם וזו עדות מיד ראשונה.
חשיפה שמטרתה חשיפה
הסרט חושף חלק מההתמודדויות, הרבה בזכות גילוי הלב של הגיבורה הכריזמטית במרכזו. בסון מתמסרת למצלמה וחושפת היבטים פיזיולוגים מתמשכים לשימור הנתונים החדשים של גופה, התמודדויות פסיכולוגית בקבלת הגוף והתנועה הפרובוקטיבית והמוחצנת שהיא מחיר, השינוי. גילויים אלו, הם שהופכים אותה למיוחדת במינה ולא עוד אחת שעוברת ברחוב.
גם הנבירה בעבר, מיצר מועקה ביחס לדעות קדומות וביחס למחירים שבסון נאלצה לשלם ומתמודדת עמם בכל יום. לכאורה, היא בחרה אבל כעת, היא אינה חופשיה לחלוטין ממי שהייתה. הזיכרונות צפים והתודעה כמו אוקיינוס, מפרידה בין היבשת שנעזבה מאחור. ״פצעי האהבה יכולים להחלים רק על ידי זה שיצר אותם״ ומוכיח מנסה לדובב את בסון לחזור לאותה אישה שחלמה להיות, לאותם פצעים ישנים שאולי רק הדיבור עליהם, המבט והזמן ירפאו.
יחד עם זאת, הסרט בוחן את החשיפה עצמה. בסון אינה חושש להתערטל ומופיעה בערום מלא יותר מפעם אחת. היא גם מדברת בפתיחות על מובניה המיניים והמשתנים. הסרט מנסה לברר, האם החשיפה היא חלק מקבלת הזהות החדשה, חלק מההשלמה או שהיא זו שמעידה, על השוני והחריגות? היכולת להיחשף מינית ורגשית בפני הבמאי, מעניק לסרט גוונים פורנוגרפיים של הצצה, שמשחקים עם מרחב הגבול של הפרט ונכנסים למטווח הבמאי-אובייקט.
פתאום קם אדם בבוקר ועושה סרט
למי ששבע קשה להבין את מי שרעב. לכן גם קולנוע ניסיוני, נתפס לעיתים כפחות משוכלל, בעיניים מיומנות, כשגם טכנית, הוא מופק פחות טוב. אבל לצאת לשדה הקרב, עם מצלמת כתף אחת, כשהלו״ז דחוק, ושייך לאדם שהוא לא אתה, לאסוף חומרי גלם במשך תקופה ממושכת, ללא שכר או אינטרס מובנה… זה בונה תהליך ולפעמים רמת החומרים, אותנטיים יותר ממה שתהליך מלאכותי נוקשה מיצר. הקרבה שנוצרת בין מוכיח לבין בסון, לאורך התקופה בה תיעד אותה, מראה שהמעז מנצח. פתאום קם אדם בבוקר ועושה סרט. מוכיח, כסטרייט, מצליח להתאקלם במקומות הכי אנדרדוג של תל אביב. הוא אינו נרתע ממופעים פרוורטים וניכרת סקרנות גדולה ומציצנות ספקנית נוכחת, על האירועים השגרתיים בחייה של בסון. יחד עם זאת הוא שומר על איפוק עיתונאי ונמנע מלהביע רגש מוחצן.
זה המקום אולי להזכיר, שאת נחום מוכיח אני מכירה מגיל 14 עת היה עורך הבידור של עיתון ראש 1 ומאז, הספיק לכתוב בעיתונים רבים ומגוונים, כשאת גילי פגש בתוך מסעו העיתונאי, בשנים האחרונות, כתחקירן ומבקר הקולנוע של התכנית ״טלסינימה״ (ערוץ 1). המפגש העיתונאי המקרי, שהתרחש על רקע הסרט הנערה הדנית של הבמאי טום הופר, הפך להיות לתחקיר של איש אחד על אובייקט אחד, כשהסקרנות המינית תמיד תשמש טריגר, כשסטרייט בוחר לעשות סרט על טרנסית. אבל הבחירה, להפוך את הסקרנות לסרט, בהפקה יחידנית, לצאת מאזור הנוחות של ה״אני״ למסע אל נבכי נפשה, של האישה שהייתה ילד. של הילד שהפך לאישה, מייצרת משהו שהוא מעבר לתיעוד. כשמוכיח במידה רבה מחזיר אותנו לשאלה, מהו הכוח שמניע במאי לעשות סרט?.
