״–אני לא מקנא בצעירים של היום שהולכים לעשות קולנוע, כי את החוויה הזאת, לראות סרט בפעם הראשונה בעולם שלפני עידן הטלוויזיה, הם לא יחוו אף פעם. היה בזה משהו מאגי: אולם ענק, שחור בלי אור, עם מסך גדול שעליו מתהלכות דמויות גדולות מהחיים. זה היה כמעט כמו להיות בתוך חלום. הייתי לגמרי מכושף, וזה קבע את גורלי״ (משה מזרחי, מבוא לאהבה, עמ׳ 19).
לקראת טקס האוסקר שייערך בתחילת השבוע הבא, כדאי לעצור רגע ולהיזכר, בבמאי הישראלי, זוכה האוסקר (היחיד עד כה), שהלך לעולמו בקיץ האחרון והותיר מאחוריו, שובל של סרטי חותם, משה מזרחי. בין סרטיו הבולטים של מזרחי, אני אוהב אותך רוזה (1972), הבית ברחוב שלוש (1973) אבו אל באנת (1973), כל החיים לפניו (1977) ועוד כותרים רבים, שנצרבו בזיכרון הקולקטיב הקולנועי של רובינו.
מבוא לאהבה, שמוקדש לסרטים של מזרחי, מאפשר מבט חדש על סרטיו דרך היוצר, באמצעים ביוגרפיים ופילמוגרפיים השזורים, באופן פרשני ייחודי, אלו באלו. הספר שמתעד את פועלו ויצירתו הייחודית, מעניק שם יפה ליצירות הקולנוע הפואטיות, שהכניסה אליהן, הייתה ונותרה, רומנטית ומרגשת גם כיום. מי שחתומים כיוצרים לאסופה הכוללת (ביוגרפיה, ראיונות תקופתיים, תמונות וניתוח מהלכים קולנועיים) והארוזה באופן סימבולי באדום, הם מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן. פרחומובסקי, שחתום כיוצר ראשי על הכריכה, הוא גם מומחה לשימור זיכרון תרבותי בקולנוע ובתיאטרון וכמי שניחן בהבנת רוחב, אנליטית וייחודית, בשדה הפרשנות, הוא מצליח לאצור במקבץ הנוכחי, אלמנטים תיעודיים ושונים יחד, ואלו מצליחים באופן מפתיע, לייצר פרופיל שנשזר מתוך היצירות עצמן.
הספר מצליח לגמוע מרחקים ביוגרפיים ולהקיף עולם שלם, אך מה שמרגש בו אולי, יותר מכל, הוא ההקדמה שכתבה הבמאית מיכל בת אדם, רעייתו ואלמנתו של מזרחי, הקדמה בה היא אומרת בין השאר: ״פגשתי את משה מזרחי כשחיפש שחקנית לתפקיד הראשי באני אוהב אותך רוזה. פגשתי במאי שראה אותי, שהקשיב לי ושמע אותי, פגשתי במאי סקרן שרוצה לדעת ולא מתעייף, שרואה את הדברים סביבו נולדים כל יום מחדש״. את דבריה היא חותמת באופן מכווץ לב ב ״משה אוהב קולנוע/ והוא הדביק אותי באהבה הזאת./ משה מזרחי הוא הבמאי שאני הכי אוהבת בעולם״ (שם, עמ׳ 7).
ואכן, מהספר עולה השפה הייחודית שהותיר משה מזרחי כחותם על הקולנוע הישראלי, כבמאי שהיה יוצא דופן במנחי ההתבוננות הקולנועיים שלו. כבר בפתיח, מגדיר אותו פרחומובסקי, כ״אוטר״, יוצר בעל סגנון וזהות מובחנים. מערכת הזהויות של סרטיו מתחלקת בין: קולנוע של נשים, קולנוע של יהודים, קולנוע של ספרים וקולנוע של בני אדם, כשהוא נוגע למעשה בכל הנימים ובכל מה שרלוונטי לחיינו וגורלנו הקולנועי עד עצם היום הזה. כך למשל, מוזכרת קרבתו הגדולה לחוג הפמיניסטי בפריז של שנות ה-, 60 קרבה שסווגה אותו כ״במאי פמיניסט״. הספר מעלה את האפשרות, שעצם הזוגיות והשותפות ארוכת השנים עם מיכל בת אדם, היוצרת הבולטת של הקולנוע הישראלי- מיתגה אותו כפמיניסט. אך ככל שמעמיקים בקריאה, נראה כי מדובר באדם עצמו, עם מטען ביוגרפי עשיר, אדם שיודע לחצוב רגע ולזקק אותו כיהלום ובהמשך, למסגרו מהתודעה האישית היישר לפריים. כך שלא במקרה, תפיסת העולם המרתקת שהביא לסרטיו, היא תפיסה שמעצבת באופן ייחודי את יחסי הכוחות בין הנשים לגברים, ומעניקה מבט מעמיק ואחר, בטח ביחס למה שהיה מקובל עד אז בתקופתו.
אך גם במבט עולמי, הצליח מזרחי לחדש בקונטקסט שיצר. הנשים אצל מזרחי, הן נשים חזקות, קובעות, המעצבות את גורלן ואת גורל סביבתן. האשה היא הדמות הראשית הפועלת והיא זו שמוציאה את ה״תודעה הכוזבת״ של הגבריות הישנה, המאצ׳ואיסטית והכוחנית, מהגבר, ומקרבת אותו לאידיאל של שוויוניות והרמוניה.
מזרחי העדיף ליצור קולנוע יהודי ולא ישראלי, עיבד ספרות לקולנוע ובכך העניק לסרטיו ממד ועומק ובניגוד לקולנוע של מצלמה, האמין בקולנוע של בני אדם, לא כטכניקה אלא כערך. וכך, במהלך 224 עמ׳, נחשף עולמו הפרטי והספציפי, השיקולים שעמדו לנגדו כבמאי, ודופק העבר שהאיץ בו. לטעמי, אינדקס, פילמוגרפיה מובנת ומראי מקומות כמו גם הערות, היו מוסיפים נדבך לספר אבל במחשבה שנייה, הייחודיות של מבוא לאהבה, טמון ביכולת להציץ לנימי נפשו של הבמאי, תוך ריגול אחר דבריו, תוך בחינת המהלכים האמנותיים שלו ויש בזה יופי, שהוא מעבר למחקר, משהו שמקביל קצת ביקור במוזיאון לביקור בפנימיות של הפרט ובמקרה זה, הבמאי. את הספר חותם בנו, דניאל מזרחי, שבין השאר כותב ״כשאני חושב על משה אני חושב על במאי הקולנוע, שאמר לי פעם שהחלום הגדול שלו כבמאי צעיר היה לעשות סרטי בלשים ופילם נואר, אבל כשהתחיל לחפש בתוכו מה באמת הוא רוצה לספר, הוא גילה שיש רק שני נושאים שחשוב לו באמת לספר עליהם: נשים וילדים״.
(מבוא לאהבה, הסרטים של משה מזרחי, מרט פרחומובסקי, הוצאת ליריקה, 224 עמ׳)
