כאם לארבעה, בילתה חמוטל בשנים האחרונות יותר זמן במחלקת יולדות מאשר בנסיעות לחו"ל. כמנהלת הכי זוטרה במפעל תרופות, יש לה אפס שאיפות לקידום. כאספנית מפיות, מזמן לא צירפה מפית חדשה לאוסף, וכאשתו של יונתן, חובב חידות היגיון, חמוטל תמיד הגיעה אחרונה לפיתרון.
אבל כל זה עתיד להשתנות כשדווקא היא תישלח ללונדון בתור נציגת מפעל התרופות. חמוטל, בת ארבעים וקצת, אינה יכולה להתכחש למרחק שנוצר בינה ובין בעלה, ממש כמו שהיא מתקשה לשכוח שבלונדון מתגורר אהוב נעוריה שזנח אותה לאנחות. הנסיעה הלא צפויה בחברת גבר שתקן ומסתורי עומדת לשנות את הכול. כי מי שתמיד ניווטה את משפחתה ביד רמה, עומדת מול חייה כמו אל מול אחת מחידות ההיגיון של בעלה. ובכלל לא בטוח מה הפתרון.
אוסף מפיות הוא רומן על פרשות דרכים, על אהבה ומשפחה והחברות הכי טובות; על בחירות במה שמצחיק אותנו וגורם לנו להרגיש בבית בעולם. רומן שנכנס אל הלב ומציע אופטימיות מפוכחת בעולם תזזיתי.
הדס דושי-וקס הייתה במשך שנים ארוכות מוכרת ספרים ומנהלת חנות ספרים. אוסף מפיות הוא הספר הראשון שכתבה.
רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה אחרי הפרק הראשון ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
פעם שנאתי לנהוג. יותר מששנאתי, פחדתי. ואילו בשנים האחרונות, בכל פעם שהרגשתי שאני גדושה ועולה על גדותיי, יצאתי לנהיגה. ככה זה, כשמדובר ברגעים חותכי חיים אני זוכרת את הטלפון המזעיק, אני זוכרת מה קרה כשהגעתי, אבל יותר מכול אני זוכרת את הנהיגה ואת הדרך. בדיוק מוחלט. אני אפילו זוכרת את השירים שנוגנו ברכב.
באותו יום שלישי, בחורף של ינואר 2014, נשמע השיר "צוותא" של שלמה ארצי, ואני, דווקא בשיר הזה התרגשתי. וכששמעתי את "צוותא" נזכרתי בנעמי שמאוד אהבה את השיר, אבל לא בדמותה בתור דודתי המבוגרת, היודעת כול, אלא בסיפורים ששמעתי על נעמי כשהייתה נערה צעירה שעבדה לפרנסתה ולפרנסת משפחתה. בנעוריה פקדה מפגשים של תנועת הנוער העובד והלומד בשכונה, לשם הגיע גם פנחס – נער שעלה עם אחיו בלבד מפולין והתגורר אצל דודה ערירית שקיבלה לחזקתה את הילדים. מעולם לא החליפו מילה, ובפעמים היחידות שנעמי תפסה את מבטו, כך סיפרה לי, פנחס השפיל את עיניו. בכל יום כשחזרה מהעבודה במפעל הגרביים, בעוד נערות אחרות חוזרות מבית הספר, נעמי עצרה בדוכן ירקות ופירות בשכונת מכבי בדרום תל אביב וקנתה לעצמה תפוח אחד. מעולם לא אמרה זאת במפורש, אבל ידעתי שהתפוח הזה היה מין פיצוי על הנעורים שאבדו בפס הייצור של המפעל. כך עשתה שבועות ארוכים, בוחרת תמיד תפוח אחד, עד שבאחד הימים הדודה של פנחס גחנה לעברה וחייכה מעבר לירקות. היא שאלה אותה לשמה ואם היא החברה של פנחס מהתנועה. נעמי הסמיקה ושתקה. מאותו יום הפסיקה לאכול תפוחים. לפחות עד שסוף-סוף פנחס העז לדבר איתה. אחר כך התחתנו.
חייכתי כשחשבתי על נעמי והתפוחים שלה. הדרך המוכרת שהובילה ליישוב שלנו הייתה שמשית ונעימה ואני בירכתי על השקט הנדיר שמקורו ברכב ללא ילדים שמתווכחים ורבים, שרים בקולי קולות ומבקשים שאחליף כבר את המוזיקה. הפעם הכבישים היו ריקים, שום משימה של קניות או סידורים לא רבצה על ראשי. יונתן היה אחראי בבוקר על הילדים, מכין סנדוויצ'ים, בודק שהחליפו פיג'מה לבגדים סבירים, שולח אותם ילד-ילד למסגרתו. עכשיו הם כבר שבו הביתה ובכל הזמן הזה אני הייתי רחוקה מהם. ידעתי שלא היה צורך בדאגותיי ובכל זאת דאגתי.
החוק שחוקקתי, שעל פיו לא מדברים בטלפון הנייד בזמן הנהיגה, שוב הופר כשראיתי את שמו של יונתן על הצג. ליונתן עונים. תמיד. בעלי קורא המחשבות, ככה חשבתי עליו לפעמים, היה ועודנו אלוף חידות ותשבצי היגיון. כל משפט עלום ומוזר מתפרש מייד בעיניו והופך להגדרה פשוטה וברורה שבקצותיה ממתין מונח כלשהו. כל שם, כל חפץ שהוא נתקל בו, הופך במוחו להגדרות של חלקי מילים ופירושי אותיות. חשבתי על זה כעל כוח-העל שלו וידעתי שהוא ניחן גם ביכולת לקרוא אותי לחלוטין. עולמי התפרש לפניו בקלות, אם בשיכול אותיות או בשיכול מצבי רוח, ונדמה שתמיד היה הפתרון בידיו. אבל את המחשבות שרדפו אותי בשבועות האחרונים אפילו הוא לא קרא.
מוזר שגם עופר סלוצקי היה בדיוק כזה, אולי רק במידה פחותה של תחכום. כבר בתיכון עופר פתר תשבצי היגיון ואפילו ניסה לחבר בעצמו חידות שכאלו. את חידותיו של עופר אפילו אני הצלחתי לפתור. את ההיגיון של יונתן לא הצלחתי להבין כמעט אף פעם, ובכל זאת אם הייתם מציבים אותם זה לצד זה הייתם מניחים שעופר מתוחכם בהרבה מיונתן. והייתם טועים. עופר היה האפל והמסתורי שביניהם ואת יונתן הכרתי כמו ספר פתוח, ספר ישן וטוב, אבל בהחלט פתוח.
כשהכול קרה, כשהעניין בער ושרף וחימם והרתיח את הלב לטמפרטורות לא מוכרות, מלמלתי לעצמי כל היום, "חמוטל את זונה, את בת זונה, את נשואה לאיש פשוט וחכם וטוב שאוהב אותך. את בת זונה. ועוד שתי שניות יחלפו עד שבעלך יעשה אחד ועוד אחד, יחליף אות תחילית בסופית וימצא את הפתרון."
ועכשיו כבר לא הייתי בת זונה. אני הפסקתי. הפסקתי את הכול. את הפעילות, את ההתנדבות, את הבישול, את הקשר עם החברות הרחוקות, את ההורות הפעילה, ונזהרתי רק שלא לקרוס. שלא יראו. שאף אחד לא ישים לב. זה היה הסוד שלי ששמרתי מהאנשים הכי קרובים אליי. זה היה הסוד שאפילו נעמי וניבי לא שותפו בו. כולם קראו את השבר והכאב על פניי, אבל לא את הסיבה. אפילו לא בעלי, בעל הפתרונות.
יונתן כמובן שמח לשמוע שאני בדרך הביתה, כי יש שיעורי בית ויש ילדות שמזכירות לו כל חמש דקות את החברות שצריך לבקר, וההורים שלו שבאים אחר הצוהריים לקפה ועוגה.
נסעתי לאט. לאט-לאט. כשהגעתי לשער היישוב שלנו כבר היה לי קצת קשה לנשום. אמרתי לעצמי, "חמוטל, לנשום זה ממש קל, מוציאים ומכניסים את האוויר, זה הכול." לאט-לאט הסתדרו הנשימות, אבל
שער המתכת הגדול שבכניסה ושלט הפסיפס שהכריז על שם היישוב שלנו ובירך את הבאים בשעריו כבר לא מילאו אותי אושר. כאילו שכחתי כמה עמלנו, הורים וילדים, על הפסיפס הזה שמלבד שם היישוב "כפר הדר"שובצו בו גם עץ תפוז ושמש צחקנית, קצת עקומה, מעל הר, פסיפס שאי אפשר לטעות בו לרגע ולחשוב שהוא יותר מאשר עבודה של חובבים. וכמו בכל יום בשעה הזאת נשמתי נשימה עמוקה מלאת כאב ואמרתי לעצמי, "זהו זה, נגמר החלק החביב עלייך ביום, אין יותר ברוכה הבאה הביתה. את כאן."
באותו החורף אלָה נדבקה באבעבועות רוח ואני הרגשתי שילדה רביעית חולה היא למעלה מכוחותיי, כאילו דרישות החיים היו גדולות עליי בארבע מידות. אלָה הקטנטונת הייתה חולה ואני רק רציתי לישון. רציתי לחזור לעבודה. רציתי בגדים נקיים וריח של חנויות בגדים מבושמות. רציתי קפה עם חברות בבית קפה שבו לא אצטרך לרחוץ כלים ולחתוך את הסלט. מקום שבו אין על השולחן כוסות פלסטיק בצבעים בהירים מלאות עד מחציתן בשוקו קר ולא פעם חמוץ, שנשפך בקלות על ספרים ומשחקים ומכתבים מהבנק. גם כוס קפה עם יונתן הייתה מתקבלת באהבה רבה.
למעשה לא יצאתי מהבית אפילו לחצר. ימי נחלקו בין ניגוב אפים זולגים, נתינת תרופות עם מרשם ובלי, לעיתים בכפייה מתונה, שטיפת הרצפה ואיסוף אינסופי של חלקי פאזלים אבודים ומשחקי קופסה, של רגלי בובות וגרביים מלוכלכים, לצד כאבי גב שנבעו מסחיבת ילדים אומללים. כי לא רק אלָה, גם אחיה הגדולים חלו מתוך הזדהות והחליטו להישאר בבית. ובהתאמה הבית כולו טבל בערמות כביסה נקייה ומלוכלכת, בניירות, בגירים ללא קופסה שהתגלגלו מתחת לרהיטים, מצופים בשערות של כלב בלונדיני זקן.
כשהחלטתי שמותר כבר לחבור מחדש לעולם שבחוץ, פתחתי תריסים וכיביתי את המזגן. באותם רגעים נכנס הביתה בהילוך צידי עקרב קטן וגאה. הבטתי בו באימה מהולה בהפתעה, אבל המחשבה שיגיע אל אלָה שלי גרמה לי לפעול בנחישות. דרכתי עליו כשלרגלי רק כפכפי אצבע דקיקים.
יונתן, שהגיע רק בערב ובחן את גופת העקרב שבפח, טען שהוא כנראה מת מבהלה.
ביום החמישי בבית, כשינואר עשה קולות של חורף אמיתי, עם עננים וממטרים, והפּריחה על גופה של אלָה נרגעה וגם החום ירד, ביקשתי מיונתן שיישאר יום אחד עם הילדים ואני אחזור לעבודה ולחיי. ברגע שהודעתי שאני חוזרת נשמעה אנחת הרווחה של הֶרְצי, הממונה עליי, מהדהדת ברחבי היישוב הקהילתי המהונדס וחסר הנשמה שגרנו בו.
הפעם נסעתי אל המשרדים המעופשים שבקצה אזור התעשייה בני ברק, אזור תעשייה מלוכלך ומוזנח. משונה, משרדי ההנהלה נראו מרשימים פחות מהמפעלים בצפון, ששם עבדתי ממש. הרצי ישב במשרדו וחיכה לי בכיליון עיניים. אלוהים יודע למה.
"נו, חמוטל, אם הייתי רוצה לשמח אותך באמת," פתח הרצי ואמר, "מה הייתי עושה?"
הייתי עייפה והטקט נשאר אי שם בין מיטת הפעוטות של אלָה למכונה מלאה בכביסה. עניתי: "היית שולח אותי לחו"ל. לנופש. לבד."
"חצי מזה נכון." החיוך שהתפרש על פניו אמר: את עוד תודי לי ויום אחד תחזירי לי טובה.
"איזה חצי?" שאלתי ולא שיניתי שריר בהבעת פניי.
"הנסיעה היא לחו"ל. אבל לא לנופש ולא לבד. אנחנו בקוּלַרטיס מעמידים בפעם הראשונה ביתן בכנס מקצועי בינלאומי, זה חשוב תדמיתית ואסטרטגית. מבחינה פונקציונלית זה ישרת אינטרסים…" וכאן כבר עברתי לתרגול חוויה חוץ-גופית החביב עליי ברגעים שהרצי מתחיל להשתמש במילים לועזיות. בדרך כלל אני מחלקת את זמני שווה בשווה בין החוויה החוץ-גופית לספירת כמות המילים שהוא משתמש בהן ובאמת מבין את משמעותן והמילים שברור שלא היה לו שמץ של מושג למה הן משמשות.
הוא דיבר, ואני שמעתי רק חו"ל. כבר שלוש שנים שלא הייתי בחו"ל. מצד שני, הייתי באיכילוב. בסך הכול ארבע לידות. גם אצל רופא הילדים ביקרתי פחות או יותר עשרת אלפים פעם. ובעבודה, מדי יום. ובאספות הורים. ואפילו אצל נעמי בבית ביקרתי עשרות פעמים, אבל הביקור לא היה כרוך בעלייה למטוס – רק בנסיעה לרמת גן. ואצל ההורים של יונתן ביקרתי בשנים האחרונות רק פעמיים. כבר שנים שלא הייתי בשום מקום אחר. בטח לא בחו"ל.
לא הבנתי למה דווקא אני. היו במפעל מאה כמוני, וזו לא מטפורה – בדרג הניהול שלי היו מאה ושמונה מנהלות ומנהלים בדיוק.
בליבי המשכתי להטיח בעצמי את הביקורת שקיבלתי במשך כל שנותיי בבית הספר – הפוטנציאל לא מנוצל וההבטחה הגדולה לא ממומשת. חמוטל יכולה יותר. הרבה יותר. כמה חבל. אבל לזה הייתי רגילה, להישאר בגדר זאת שיכולה יותר, שאולי, אם רק, ולדעת שאותו "אם רק" מכריע לא עומד להגיע. בקולרטיס הייתי אחראית על הקשר עם ההנהלה ושנאתי כל רגע. אומנם חלמתי על שינוי בחיי המקצועיים, אבל לא היה לי רגע כדי להבין איך לגרום לזה לקרות. בסתר ליבי קינאתי בחברותיי שאזרו אומץ ושינו לחלוטין את הקריירה שלהן: מרפאות בעיסוק שהפכו לנשות היי-טק מצליחות, מורות שפתחו קייטרינג. קינאתי גם באלו שהעזו לפתוח את פיהן בפני הממונים עליהן ולא אמרו רק כן ובסדר, אלא ביקשו משהו, כל דבר שהוא, עבור עצמן.
אבל הפעם משהו היה שונה. השמיים נפתחו והרצי בחר דווקא בי. ואומנם לרגע אחד כמעט פתחתי את הפה להצביע על כל חולשותיי ועל חוסר ההתאמה הברור שלי, אבל הצלחתי להגיד לעצמי לשתוק. פתאום לא היה אכפת לי למה נבחרתי ולא ניסיתי להצביע על מועמדים טובים ממני ולא טרחתי לברר למה דווקא אני מבין עשרות מנהלי מחלקות זוטרים במפעל התרופות הענק, קיבלתי את הכבוד והיקר וזכיתי בטיסה לחו"ל. איך זה שניתנה בידי אחריות שלא שייכת לתחום פעילותי. סוף-סוף הפנמתי, גם אם באיחור, את הלקח שלימדו אותי בבית: כשמדובר במתנות לא אומרים "לא תודה", ויהיו המתנות מופרכות ככל שיהיו.
וברצף דבריו האינסופי של הרצי קלטתי עוד מילה. מילה חשובה מאוד-מאוד.
לונדון.
