שני ספרים שגרים תחת קורת גג אחת

עפרה שלו

ספר הביכורים שלי, "תנשמי", בעריכת טל ניצן, יצא ב-2014 בהוצאת עיתון 77.

שירה בשבילי היא שפה לתקשר באמצעותה עם עצמי אל מול העולם.

היא מפלט. בריחה והישארות. כמו סירוק שערות. היא מאפשרת לי לנווט בין פנים לחוץ ולנהל את מלחמת העולמות ביניהם.

בספר "תנשמי", הכתיבה הייתה בבחינת נשימה.

תהליך הכתיבה של "ציפרניים שחורות" היה שונה. הוא היה כרוך במאבק לשוני לצד זה הנפשי.

נווט בין סערות פנימיות לאלה המתדפקות מחוץ. כמו להדליק פנס אל פנים הנפש, או לחדד מבט על הסביבה.

הבנתי שכדי לדייק ולהיות נאמנה לאמת, אני צריכה להשיל מעלי את ההצטעפות הלשונית.

אני באה מעולם האמנות, אולי לפני העיסוק במילים, ובאיזשהו אופן משייטת בין שני העולמות הללו.

החיבור של השירה שלי לשפה הויזואלית הוא בבחינת סגירת מעגל עבורי. הגשמה של כוונה.

בספר "ציפרניים שחורות" כל אחת מנקודת מבטה, עם הפילטרים שלה, עושה זום אין על איזשהו פרט

מ'הארוחה הנקראת חיים'. מאירה, מחשיכה, מנקה או מלכלכת אותו. האפלה מטיילת בין שתי הזירות ובתוכן – בצילומים ובטקסטים.

בסופו של דבר אנחנו אומרות את אותו הדבר בווליומים שונים, בצבעים אחרים, בשתיקה או בזעקה שנובעות מאותו מקום.

הדיאלוג בין העבודות של שתינו יצר זירה חדשה.

מעין שני ספרים שגרים תחת קורת גג אחת, ומנהלים חיים במקביל.

*******

אֲנִי אִשָּׁה

חוֹרֶטֶת קוֹרוֹת

עַל קִירוֹת

הַזְּמַן הַנִּתְלָשׁ מֵעָלַי.

מְכָלֵי הַדֶּלֶק שֶׁל הַלֵּב

מְנִיעִים אוֹתִי.

הַטֶּבַע שֶׁלִּי

דּוֹמֵם.

אפרת בלוססקי

אני אוהבת לצלם "מלוכלך"- כמעט אנטי צילום. דברים שוליים ולא חשובים, חיתוכים סתמיים כביכול, ולהשתמש באיכויות החומריות של צילום באופן אחר. לא מתעניינת בחדות מושלמת, בקריספיות, תאורה מושלמת, שחזור הצבע המדויק ובכל ערכי הצילום המסורתי האחרים.

מצלמת מנעד נושאים מצומצם: בית- משפחה – גינת משחקים – חורשה – אולם קולנוע – חלונות. ללא פירוטכניקה, הפקה או בימוי.

התאהבתי בשירים של עפרה כשהציגה אותן בפני. אנו חברות מגיל טיפשעשרה ולא הייתי מודעת לפן הזה שלה עד לפני שנים ספורות. אני מתחברת לביטוי של עפרה – התבוננות בעיניים עצומות. אני מצלמת באופן דומה. רואה בדל של משהו כמי שסובל מראייה או עיוורון חלקי ואז מגדילה ונוברת בפריים עד שמוצאת את האלמנט שחשתי אותו קודם רק בזוית העין. אותו אני מדגישה.

התלבטתי מאוד בעבודה על הספר. היחסים בין טקסט וויזואל הם יחסים מתוחים מעצם טיבם. האם הדימוי "צריך" לאייר את הטקסט, או להיפך? האם יחסים אלו הכרחיים? האם שני סוגי דאטה בחלל משותף מתווספים זה לזה? יוצרים משהו אחר?

שנים של עבודה מול עורכים ומעצבים בעיתונים, תחילה כצלמת ובהמשך גם כמאיירת ואשת מדיה השאירו את הנושא לא פתור, טעון ואפילו ממלכד עבורי.

כשעפרה הציגה בפני לראשונה את השירים שבכוונתה להכניס לספר, הצעתי שתבחר מה שנראה לה מתאים מהצילומים שלי לספר ותשתמש בהם. היא הציעה צורת עבודה שונה. ספר משותף שהוא מפגש בין שתי אמניות מתחומים שונים. סוג של דיפטיך (Dyptich).

וכך זה נעשה.