בכל התכנסות של ליל ט' באב… הדברים צפים מעל כל בימה ומעל כל אתר.
מדברים במילים יפות, על שנאת חינם, על מלחמות של אחרים. על דברים שהיו ונהרסו
ודברים שממשיכים להיהרס, בכל רגע בכל מקום.
כך נאמר, ובודאי ימשיך להאמר במקומות רבים בימים הקרובים:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. … אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה, במצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים"
(תלמוד בבלי, מסכת יומא דף ט', עמוד ב').
אני לא רוצה לכתוב על שנאת חינם.
"כולם" מאשימים את "מישהו" על זה ש"הם" היו צריכים להיות אלה שיעשו, אבל "אף אחד" לא עשה את מה ש"כולם" היו אמורים לעשות. לאחרונה גישה זו בולטת בשיח החברתי והציבורי שלנו.
רוצה לכתוב על אהבת חינם, והרבה ממנה. שזכיתי לראות ולהכיר בהזדמנויות שונות בתקופה האחרונה.
רוצה לשתף אתכן בסיפורים על אנשים גדולים באמת שהכרתי. מהסוג שעושים את הדברים הטובים, בשקט. בלי צלצולים וכותרות.
אחד- המנדב מזמן עבודתו כדי לסייע לאנשים הזקוקים לעזרה ולעצה.אחר- המוכן לתרום מהידע המקצועי שלו- לטובת מטרה שאינה שלו כלל.. מישהי- מוכנה לתרום מזמנה ומהידע המקצועי שלה- לטובת קבוצה שהיא בכלל לא שייכת אליה. אחרת- מקדישה את כל סבלנותה לאנשים הזקוקים לכך.
על אשת חינוך,מאבחנת דידקטית, המספקת שירותים לילדים ממשפחות חסרות יכולת כלכלית כמעט ללא תמורה כספית, ובלי הרבה מילים. כך היא הופכת להם את העולם, בונה להם תחושת הישג ואמון ביכולות שלהן.
על נשים מדהימות שמתגייסות לעזור לי -לעזור לאחרות. כאלה שהן בכלל לא מכירות, ומעולם לא הכירו. רק משום שהלב שלהן מונח במקום כל כך נכון ואמיתי. מקום שמדלג על סטיגמות חברתיות, על ההפרדה הלכאורה מובנת מאליה של "שלנו" ו"שלהם" הפרדה שנפלה אצלן כל כך בקלות.
על קבוצת תמיכה של נשים חזקות, גבורות אמיתיות, המתמודדות כל אחת עם סיפור מורכב משלה. אבל מוכנות לתמוך ולעזור לאחרות, הרבה יותר ממה שהן דואגות לעצמן. הן מלוות זו את זו מתוך תחושת שותפות. נותנות ידיים ובכוחות משותפים מעלות אחת את השניה, גם כשקשה ולעיתים מפחיד וכואב..
אם רציתי, יכולתי גם אני להשתתף במצעד המקוננים, על החברה שלנו שפשטה את הרגל.
על השחיתות הגואה בכל מקום. על ההקצנה, השנאה והניכור שמתגברים ברחובות.
אם רציתי, יכולתי לכתוב עשרות פוסטים על שנאה, קנאה, תאוות בצע ורדיפת כבוד שהראו לי את פרצופם המכוער בכל כך הרבה צורות.
נפגשתי בהם במינונים גבוהים מדי, לצערי. כיעור ואטימות חברתית ורגשית הציפו תחומים רבים בחיי. יכולתי לשקוע לאטי בתוך הבוץ הטובעני הזה של מרמור על "למה זה ככה? " ולשנוא כל כך, לא ממש בחינם.
רק לאחרונה בחרתי לצאת ממקום כזה,להתרחק מחברה שבה הייתי. חברה בה צרות עין, שנאת חינם וחוסר פרגון היו לחלק בלתי נפרד מהאוירה. ביציאתי מהמקום הזה, התחלתי לנשום אויר נקי יותר, מטוהר.
התאהבתי במקומות הנקיים יותר. שם אני רוצה להשאר.
איני תמימה ובהחלט יודעת הרבה יותר ממשהו על הדברים בעולם הזה. אבל אני בטוחה לחלוטין שזה רק ענין של בחירה אישית, של כוון חשיבה ועשיה.
בטוחה שככל שיותר אנשים יאהבו בחינם, נצטרך פחות לדבר על אותה "שנאה" ידועה לשמצה.
את הפוסט הזה אני מקדישה לכל אותם אנשים טובים שפגשתי באמצע החיים, באמצע הדרך.
באהבה ענקית, שאותה הם הרויחו ביושר, לא בחינם!
