על אשכול התערוכות "שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת“

הסיור המוקדם, יום לפני הפתיחה הרשמית ב־4.9.2025, נתן לי תחושה של אינטימיות. האולמות היו שקטים, ואני הרגשתי שאני מתהלכת בין סיפורים שמחכים לנשום.

"הכפר האולימפי“ / רותי הלביץ כהן

כאן נתקלתי בעבודות שמצליחות לחבר טראומה, היסטוריה אישית ודימויים פנטסטיים.

הקולאז׳ים הענקיים, שנבנו על כרזות מהכפר האולימפי בגרמניה 1936, יצרו בעיניי מרחב טעון מאוד.

על הקולאזים הודבקו דמויות שרותי ציירה בעבודת נייר.

גם סרטי ההדבקה יש מאחוריהם סיפור הם מבית החרושת של הסבא של רותי ושמו מצויין עליהם.

היה בזה משהו עוצמתי, כמו להרגיש איך העבר והדמיון מתנגשים זה בזה ומולידים נרטיב חדש.

המתח בין היסטוריה לבין דמיון היה מורגש, והפך את החלל ל„מרחב שלישי“ כפי שמכנה אותו הפסיכואנליזה, מקום של מפגש בין עולמות.

"לכי לך“ / אלינה אורלוב, אן בן אור, אלכסנדרה פרגל

כאן המפגש היה אישי ואוניברסלי גם יחד.

שלוש האמניות, ממדינות ודורות שונים, פרשו חוויות הגירה נשיות של כאב, תלישות וצמיחה.

ציוריה של פרגל, שנושאים עימם היסטוריה של המאה ה־20, קיבלו חיים חדשים ליד ציוריה של בן אור.

בתמונה האוצרת דינה יקרסון כשברקע ציוריה של פרגל

בן אור ציירה את החוויה האישית שלה שנולדה בעקבות קנייה של שמלה אדומה שהסתבר לה שהייתהשייכת לאישה שההשתתפה בצעדת המוות.

בתמונה בן אור וברקע ציוריה

הווידיאו של אורלוב סיכם את הכול בצורה מצמררת, כזו שמביאה את הרגש ישר ללב.

בשבילי זו הייתה תערוכה שמספרת סיפור על אובדן, אבל גם על כוח היצירה להחזיר זהות.

"עבודת שדה“ /  מיטל כץ מינרבו

צילום: YOSSI SOUVA

בהשראת „חוות העלמות“ מ־1911, כץ מינרבו יצרה גן קלוע, חושי ופיוטי.

לא רק לראות אלא ממש לחוש: הצליל, המרחב המוחשי.

המיצב הפך את סיפורן של נשים שנדחקו מההיסטוריה למשהו נוכח, נושם וחי.

התחושה שלי הייתה שאני נכנסת ללקסיקון חדש, שבו שפה צמחית וקולית מתערבבות ומבקשות לא להיעלם שוב.

התערוכה מורכבת משלושה רבדים על הקירות מסביב תלויים ציורים של צמחים שקבלו שמות של חלוצות , במרכז הגן הקלוע שחלק מהצמחים בו משמיעים קולות ועל הרצפה בין הצמחים מפות.

"בצלמה ובדמותה: עבודות מאוסף צילה ירון“

האוסף הפרטי של צילה ירון היה כמו ביקור בבית מלא רגש.

התחושה הייתה אינטימית, רחוקה מהניכור של מוסדות גדולים.

ירון שילבה יצירות של אמנים מובילים עם עבודות שנעשו בשוליים, והחיבור בין אמנות גבוהה לקרמיקה או קראפט יצר משהו ייחודי.

זה אוסף שמספר סיפור של אהבה עמוקה לאמנות, לנוף ולגוף האנושי, ובעיקר מחויבות תרבותית שנבנתה במשך שנים.

התערוכה הזאת תוצג רק עד סוף אוקטובר.

לכתבה על התערוכה בגוגל:

"בצלמה ובדמותה"- אישה אחת, אוסף אחד, סיפור של עם שלם/מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית

קיר אמנית: עטר רבינה

העבודות המוצגות נושאות בתוכן באופן חומרי וחשוף תחושת פיצול או שבר , הפרדה בין האני לאחר, בין השלם למפורק ומזמינות את הצןפה להישיר מבט ולהסתכל בלבן שבעיניים ללא מסיכות.

החוויה הכללית

בכל אחת מהתערוכות הרגשתי ממד של חשיפה מחודשת.

ההיסטוריה לא נתפסה כאן כסיפור סגור, אלא כמארג עשיר שניתן לפרום ולארוג מחדש.

"מלאכית ההיסטוריה“ שליוותה את האשכול כאילו עמדה לצידי בכל חלל, נושאת את הקולות הנשכחים ומזמינה אותי להקשיב להם עם מבט לעתיד.

סיכום

הסיור הטרום־פתיחה באשכול "שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת“ הראה לי איך אמנות יכולה להיות לא רק אסתטית, אלא גם מוסרית וחברתית.

החוויה שלי הייתה שילוב של כאב ותקווה, של היזכרות ושל פתיחת דלת לנרטיבים חדשים.

אשכול התערוכות נותן הזדמנות נדירה להציץ בהיסטוריה אחרת, דרך עיניהן של נשים יוצרות, חוקרות ואוספות.

שעות פעילות המוזיאון:
יום שני: 10:00–14:00
יום שלישי: 16:00–20:00
יום רביעי: 10:00–14:00
יום חמישי: 10:00–14:00, 16:00–20:00
יום שישי: 10:00–14:00
יום שבת: 10:00–14:00

מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, דרך אבא הלל 146, רמת גן.

צילום: נירה פרי