המילונים משתמשים לעיתים במילים ענווה וצניעות כאילו הן מילים נרדפות, ומסבירים את האחת באמצעות חברתה. אבל זה לא אומר שלמילים הנרדפות יש אותה משמעות בדיוק.
לשתי המילים היסטוריה שונה לחלוטין (ענווה הרבה יותר מעניינת) וגם בימינו, יש אומנם מקרים שבהם ניתן להשתמש בשתיהן, אבל יש הבדלים, ונעמוד עליהם כעת.
ענווה מציינת תכונה נפשית. צניעות זאת דרך התנהגות, לא תכונה.
ענווה היא ההכרה הכנה במגבלותיך ובתחומים המסויימים מאוד שבהם אתה מבין ושיש לך שליטה עליהם. זאת תכונת נפש שנדרשים חיים שלמים כדי לסגל. כלפי חוץ יכול אדם עניו להיות אפילו מלך, השאלה היא מה הוא חש בתוכו. המודלים התנכיים לענווה הם משה מנהיג ישראל ודוד המלך, שבהחלט לא הסתתרו ולא נראו כפשוטי עם, ובכל זאת.
ענווה קשורה גם ליכולת להקשיב ולשמוע את האחר, להבין שאינך מרכז העולם.
צניעות לעומת זאת קשורה להסתתרות והסתרה, אי חשיפה של מה שיש לך. הצנעה. אדם יכול לנהוג כך מכל מיני סיבות, ולאו דווקא מתוך הכרה במוגבלויותיו. עם זאת צניעות מגיעה לעיתים כתוצאה של ענווה ומכאן הקישור.
צניעות משמשת גם בהקשר של חסכנות ושימוש לא מנקר עיניים בכסף. ענווה לעולם לא באה בהקשר זה.
צניעות קשורה גם לכיסוי איברים אישיים יותר בגוף באמצעות לבוש, בשפה הדתית בעיקר. ענווה לא.
לסיכום: ענווה, תכונת נפש פנימית של הכרה אישית של גבולות יכולותיך וחוכמתך. צניעות, העלמה וגניזה של איכויות שונות שיש בך מעיניהם של אחרים.
הנושא נידון בהרחבה באתר מילימילים.