שנה עברה.שנה מכאבי התופת, חוסר האונים וניתוח החירום.
שנה.
את "חווית" הניתוח אפשר לקרוא כאן
הכאב העצבי המטריף עבר (חמסה חמסה) אבל אני רחוקה משיקום.
כף הרגל עדיין רדומה חלקית ומה שהיה נראה כמו "שנה זה הרבה זמן, זה ישתפר" – עבר לו. ולא השתפר. אז עדיין רדום באופן חלקי.
אומרת תודה גם על זה כי בקלות יכולתי להשאר עם כף רגל משותקת לגמרי.
אז הרגל לא משוקמת. הגב שורד אבל גם כאן – לא קרובה להיות איפה שרציתי וקיויתי.
תוכניות גדולות למנוחה, חזרה הדרגתית לשגרה, שחיה, פזיותרפיה ושיקום. שיקום שיקום שיקום.
כמעט הייתי שם אבל אז היו צריכים אותי ואסירת תודה שראיתי, התעקשתי, ששמתי לב.
הגב נזנח הצידה ותשומת הלב כולה הופנתה אל הילד שאובחן עם MDS ככה פתאום באמצע החיים.
שנה מניתוח הגב אבל זה כבר לא נחשב.
הילד שלי כבר חצי שנה בבית. ואני רק מחזיקה אצבעות חזק ככל שיכולה, שהוא ימשיך להשתפר ולהתחזק.
אני מנסה להדחיק כדי לשרוד (מתפרקת וחוזרת, בין לבין). כמה קשיים הוא עבר. והאחים שלו.
בואו נגיד שגם להיות הורים גרושים שמתמקדים בטיפול בילד, זה לא עסק פשוט (ואין צורך להרחיב).
ומה עם אחותו שבמקום להיות בטיול בת מצווה משפחתי, עשתה בדיקת דם להתאמה לתרומת מח עצם? (אושר גדול שנמצאה מתאימה. אושר גדול עוד יותר בתקווה שלא יהיה בכך צורך).
ואח אחד קטן שהרגיש שהוא לא תורם מספיק ואז איכשהו מצא גם את עצמו במיון כבר פעמיים ובבירורים משל עצמו (FMF, ובאמת שלא חסרות לנו עוד אותיות בבית).
עם הודעה אחת כזאת לפני זמן מה שהביאה אותי לדמעות של שמחה ובמקביל להמשך דריכות שכנראה כבר תהיה מתמדת.
ומאז כל שבועיים ביקורת ואז בדיקת מח עצם ועוד אחת ואטוטו אחת נוספת.
בין לבין מנסה לשרוד, לשמור על עצמי, להחזיק אהבה – לא פשוטה כשלעצמה, בלי כל הנסיבות מסביב.
שנה מהניתוח.
אוטוטו 01.09.
ואני רק מבקשת שבסיכום השנה הבאה, אוכל להסתכל אחורה ולהמשיך להיות אסירת תודה.
עם כל הקשיים, עם כל ה"עיזים" שמתווספות לי. הבנתי, בסדר.
חוזרת על המנטרה שלי "אהובים שלי, רק תהיו לי בריאים. עם כל השאר כבר נסתדר".
ועל זה, צריכה להוסיף "וגם אני".
להיות בריאה. פיזית ונפשית.
להחזיק ולשחרר,
להתפרק ולהתחבר,
לדעת לבקש עזרה,
לדעת לקבל.
לשחרר כבר את רגשות האשמה הנוראיים והאינסופיים על הכל ומול כולם.
ופאק איט, להתחיל כבר לחיות. הגיע הזמן.
