על התערוכה

הבוקר התחיל בחלל שעדיין נישאה בו אווירת טרום-פתיחה – מעט שקט, מעט התרגשות, הרבה חומר באוויר.

הוזמנתי לסיור עיתונאים לפני שהקהל הרחב ידרוך במקום, וכך זכיתי במפגש בלתי אמצעי עם התערוכה ועם כמה מהאמנים.

ניכר היה שזו לא רק תערוכה – זו אמירה קיומית, אצילית, כמעט נבואית, על מה שנשבר, מה שחולף, ועל האפשרות להתחיל מחדש מתוך ההכרה שבדבר לא ניתן לאחוז באמת.

אוצרת: רחל ששפורטה

התערוכה: "בארדו לנד" / נועה בן־נון מלמד

כבר בכניסה אל "בארדו לנד" הובילה אותי נועה בן־נון מלמד לעולם אחר – דק, מסתורי, מרובד. הצילומים המעובדים בטכניקות שונות מרחיקים מהמציאות, אך מתארים בדיוק רגשי רב את תחושת המעבר, אי-הידיעה, והשלמה עם מה שלא ניתן לפענח.

העבודה צולמה בשלושה אתרים מרוחקים, אך מרגישה כמו יקום פנימי.

מה שנראה במבט ראשון כנוף – הופך לסוג של רישום נפשי.

נועה סיפרה שהיא רואה בעבודותיה הצעה למסע פנימי, לא רק תיעוד חזותי. זהו יומן של טרנספורמציה – אסתטית ונפשית גם יחד.

התערוכה: "שוקת שבורה" / נעה רז מלמד

במיצב המטלטל של נעה רז מלמד, מצאתי את עצמי עומדת מול גושי אספלט עצומים ותחושת כובד שירדה ישר אל בית החזה.

השוקת אינה רק סמל לשבר – היא פיסול של זיכרון, של חלום ציוני שהתפורר.

בין גושי החומר החצוב שאריות של כביש שפורק (שבאופן סמלי נלקחו מעמק יזרעאל, אזור ילדותה), היא חוצבת דימויים של מים, מילים עתיקות, וכמו חושפת ארכיאולוגיה של תודעה ישראלית.

אחת היצירות כוללת קו-נוע רשום בזפת – מראה מרהיב ומטלטל שמחבר את הקדום והעכשווי, את שדה הקיץ ואת החורף הפנימי.

התערוכה: "אולונג" / רן סלוין

התכנסנו בחלל אפלולי, ישבנו על פופים, שם נשמעו רחשי מים, קולות רחוקים, ודימויים רכים נמסו זה בזה.

רן סלוין ברא מיצב של תה, לא לשתייה אלא להתמסרות. "אולונג" הוא לא רק שם של תה – אלא תהליך, שירה של שינוי.

סלוין מציג הליכה ויזואלית לתוך פואטיקה של תנועה ומצב מדיטטיבי, המבוסס על צילומים מווייטנאם.

קטעי הוידיאו מוקנים על שלושה קירות.

כל קטע וידיאו בתערוכה מקביל לחליטה של תה, עם התכוונות לטקס.

זה לא רק צפייה – זו שיחה שקטה עם הזמן  ממעוף המטוס ,ומהתרחשויות על הקרקע במים וביבשה.

התערוכה "בית צף על מים גועשים" / אליה בלוך

ביצירותיה של אליה בלוך, הכול נראה מוכר – אך שום דבר אינו כפי שהוא. כיסא נדנדה, מטאטא, שמיכה – כולם נוצקו מזכוכית שקופה, חדה, שברירית.

מה שהיה פעם חמים, נעים, יומיומי – הופך פתאום למשהו קר, רפאים, כמו זיכרון של בית.

בלוך, בוגרת טרייה של בצלאל, מציבה שאלה נוקבת: האם בית הוא באמת מקום בטוח?

היציקות עשויות מתבניות של חפצים אותנטיים – בלוך יצרה תהליך טכני מסובך כדי לשמר את המרקמים של המקור, ואז לחשוף את ריקנותו.

סיכום

״ארעיות״, כשלעצמה, אינה מושג חדש – אך בתערוכה זו היא קיבלה חיים חדשים.

דרך אספלט שבור, זכוכית מתנפצת, צילומים נמסים ותה נרקח בקצב אחר – ראיתי כיצד האמנות מסוגלת לזקק אמת.

הסיור היה מתנה נדירה – הזדמנות לעצור, להרגיש, ולהתבונן במה שחולף – ולהיות עם זה, רגע, לפני שייעלם.

השהייה בתערוכה הייתה כמו שהייה במרחב בין עולמות – לא רק אמנותיים, אלא גם תודעתיים.

העבודות לא מסתפקות בייצוג הארעיות – הן מגלמות אותה.

לא כל תערוכה מצליחה לעורר דיון פנימי אמיתי, על פחד, פרידה, משמעות, יופי. כאן, זה קרה לי.

אוצרת: רחל ששפורטה

מצגות/ם: נועה בן־נון מלמד, נעה רז מלמד, רן סלוין, אליה בלוך

צילום: נירה פרי