אני מאלה שחושבים שזה מדהים ,תקופת הקורונה. תקופה מטורפת, מפחידה, חסרת וודאות ומצד שני-
מתי יכולתי לקחת ככה פאוזה מהכל ולבלות אחד על אחד עם הילד שלי?
ובתוך זה, נדמה שלא משנה מה אני עושה – אני לא מצליחה לרצות אף אחד. אני לא מצליחה לרצות את הילד הפעוט, כי הוא רוצה שאמא תשחק איתו כל הזמן. גם עליו זה נפל, ככה פתאום בלי אזהרה. אסור ללכת לגני שעשועים, אסור ללכת לטייל, אסור לנסוע לסבא וסבתא האהובים.
והוא מתגעגע לחברה, לילדים, לארח ולהתארח, לשחק. קצת מיצה לשחק עם אמא , ומצד שני אמא היא רק מה שיש ( אבא עובד בחוץ).יש הרבה-' אמא, למה את לא משחקת איתי'? ' אמא, אולי תעזבי קצת את הכביסה/כלים/ניקיון/ניסיון לעבוד מהבית או מה שזה לא יהיה ותשחקי איתי'? 'אמא, אני ממש כועס עלייך עכשיו ונעלב ממך שאני משחק לבד'. ואני ,מלאה בייסורי מצפון שאני לא משקיעה יותר, עוזבת הכל ומשחקת איתו, ולוקחת אותו החוצה להנות מהשמש, ושוב מסבירה לו מה זו הקורונה הזו. ובזמן הזה, ,הבוס שואל ' נו, מתי את מתחילה לעבוד'? ואני ,בהתנצלות משהו, אומרת בערב ,בלילה ,אחרי שהקטנצ'יק יישן. ' זה לא מספיק השעות שאת עובדת, את מבינה שלא תצא לך משכורת כמעט וזה ממש לא טוב לי השעות שלך'- 'כן אני יודעת,אני מצטערת, הילד,אני לבד איתו'. 'תמצאי פתרון'. ואני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה יותר, שהמשכורת תהיה משכורת רעב ואיך נסתדר לעזאזל. ואיך אחרים מצליחים ואני לא.
ובעוד אני מנסה למצוא את הפתרון הבעל בא הביתה, מורעב , עייף. רק רוצה לנוח. אבל הבית על גלגלים, אנחנו כל הזמן שם, מנסה שיהיה תמיד אוכל טרי ושיהיה נקי, אבל הכל בבלאגן, וצריך לסדר ולנקות,ואני כבר מותשת, הילד המתוק הולך לישון ואז מתחילה משמרת שנייה של עבודה. והבעל מתבאס שאין לי דקה לשבת ולדבר איתו. ושמי שנשאר לו לדבר זה הכלים בכיור.
ובשתי דקות לפני שאני נרדמת באמצע הלילה אחרי כל הסידורים אני רואה התנצחויות בין אימהות למי קשה יותר-לאלו עם הילד האחד או לאלו עם כמה ילדים-אז נראה לי שלכל אחד הקושי שלו,וזה סובייקטיבי,ואי אפשר באמת לעשות השוואות כאלו. לא באמת נכון והוגן.
תקופה מטורפת עוברת עלינו. מצד אחד-מגיפה ענקית שסגרה את העולם, את השמיים באחת, בלי אזהרה מוקדמת ,ככה בלי שבאמת התכוננו. כשראיתי את הסינים לפני כמה חודשים בטלוויזיה עם מסיכות אמרתי לעצמאי " נו, הם קצת מגזימים, תמיד הולכים לאקסטרים החברה האלה"..והנה אנחנו באותו מצב. נראים כמו חבורה של זומבים עם המסיכות וחוסר הנגיעה הזה.
מקווה שכשכל זה יידעך , לא נפחד לגעת אחד בשני יותר, ולהתקרב, שוב.
