על המופע

צפיתי בתיאטרון תמונע במופע "קריאטידות" שהועלה במסגרת "אינטימדאנס 2025".
המופע לא "מתחיל" – הוא מופיע.

נוכחות נשית, איתנה, מיתמרת מתוך החלל כאילו צמחה ממנו.

הקריאטידות אינן נכנסות – הן נולדות לנגד עינינו, כאנדרטאות של זיכרון שהפך תנועה.

הגוף שעל הבמה איננו אובייקט. הוא עדות. הוא שאלה. הוא אפשרות.

התחושה היא של גוף הכלוא לא רק באבן אלא גם בציפיות, בנרטיבים, בתפקידים היסטוריים.

אך ככל שהמופע מתקדם, הגוף משתחרר – צעד אחר צעד, פעימה אחר פעימה – מהכובד ומהדימוי.

המדרגה, אביזר שולי מעולם הכושר, הופכת לכלי פיוטי.

היא אינה רק במה קטנה לרגליים – היא סף של שינוי.

גשר בין תחתית הגוף לראש, בין המסורת למרד. כל עלייה אליה מהדהדת כבחירה: להתרומם מתוך הדיכוי.

הקריאטידות נעות לא רק ככוריאוגרפיה – אלא כאמירה.

הן אינן מדברות – ובכל זאת צועקות.

כל הנפה של יד, כל כריעה, כל דריכה מהדהדת כאילו מישהי ביקשה לומר: די, ראו אותנו לא כעמודים, אלא כקשתות שנמתחות ויולדות עולמות חדשים.

היצירה איננה מבקשת לענג – אלא לטלטל.

כל מחווה היא גם עימות וגם פיוס בין הדימוי לגוף, בין הצופה לנצפה, בין הכוח והכאב.

ובאופן בלתי מוסבר, מבלי לומר דבר – המופע מצליח להכניס את הצופה פנימה.

לא רק כעד, אלא כמשתתף בטקס.

הדופק המתרקם אינו רק של הקריאטידות – הוא שלנו.

תחושה של השתתפות בטקס שחרור – עתיק ועכשווי כאחד.

סיכום

זוהי יצירה שמבקשת לחרוג מן ההיסטוריה, לא רק להיזכר בה.

מרגש לחוות איך נראות קריאטידות כשהן משילות מעליהן את האבן ומתחילות לנוע.

הקריאטידות שעל הבמה אינן עוד דמויות מן המיתולוגיה – הן פנים אחרות של כולנו.

גופים ששרדו, נושאים, כואבים – אבל גם משילים, יוצרים, מתעוררים.

מופע שמפנה את הגוף מהעבר – ופותח לו נתיב בהווה יוצר.

מופע נפלא!

קרדיטים

יוצרת וכוריאוגרפית: סיגל ארמוזה

רקדניות: ג'סמין אגמי, נעה צור מעין סיני, נויה נדב

אוצרות ועריכת פסקול: שי רהט

דרמטורגיה: איה צייגר
ניהול אמנותי: ניב שיינפלד ואורן לאור

עין חיצונית: דורית לוי, זוהר בייצ'ק

תלבושות/ סטיילינג: איה צייגר

צילום: נטשה שחנס