דמיינו משפחה מרובת נפשות. סבים, סבתות, ילדיהם, נכדים ונינים.
כולם ביחד, עשרות, נפגשים במפגש משפחתי גדול ומרגש. מנשקים איש את רעהו ומברכים אותו לשלום.
נפגשים בחגים, אירועים, ממלאים אולמות. דור ועוד דור ועוד דור.
כל זה לא קרה במשפחתי המורחבת מצד הוריי. המשפחה הגדולה שהיתה יכולה להיות – איננה.
אני מודה ומוקירה את המשפחה שיש לנו אבל לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אילו…
במשפחתה של סבתא שלי מצד אמא, סבתא אלה, היו 9 אחים ואחיות. ארבעה מהם (ובינהם סבתא) שהיו הצעירים, נשלחו לעבודה באושוויץ. השאר הובלו לתאי הגזים.
מאושוויץ הובלו לגלזן קירכן. שם במהלך אחת ההפצצות של האנגלים על המחנה, נהרגו האחיות. סבתא נפצעה אך שרדה.
לבעלה (סבא שלי), צבי – היו 7 אחים ואחיות. 3 – ובינהם סבא, נשלחו למחנה עבודה. השאר – נרצחו.
סבא צבי היה נשוי לפני השואה. אישתו ושני ילדיו נרצחו באושוויץ.
משפחתם של סבא וסבתא מצד אבא גם כן עברו את השואה.
מצד סבתא, נשלחו לגטו ברומניה,שם עבדו עד סוף המלחמה.
סבא עבר ושרד מחנה עבודה בהונגריה. הוריו ואחיו (4 אחים ואחיות) נרצחו. אח אחד הצליח להמלט קודם לכן לרוסיה וכך ניצל גם הוא.
הניצולים (המעטים מדי) שנותרו מכל המשפחה, בינהם הסבים והסבתות שלי נלחמו בשיניהם, עבדו קשה, הקדישו את כל כולם למשפחתם ושרדו!
זכו לעלות לארץ, לבנות בית, לעבוד להוליד ילדים ולגדלם. נולדו אף נכדים ונינים (גם אם לא זכו לראות את כולם).
זה הניצחון שלהם!
כיום הם כבר לא בין החיים ומתפקידנו לזכור ולספר.
סבתא אלה, סבא צבי, סבתא ג'ני, סבא יוסף.
יהי זכרם ברוך.
בתמונה: הסבים והסבתות שלי ז"ל, עם ילדיהם (ובהם ההורים שלי) – שיבדלו לחיים ארוכים.