על המופע
כבר בתחילת המופע ״החולמות״ הרגשתי שאני נכנסת לחלל עדין, כמעט מסתורי, כזה שמתקיים רק ברגע שבו העיניים נעצמות והנפש מתחילה לרחף.
אפרת רובין מצליחה ליצור במה שהיא כמו מרחב פנימי, מרחב של נשימה עמוקה, שבו הגוף מספר סיפורים שרק בלילה אנו מעזות לשמוע.
כאן מתרחשת אחת מאבני היסוד של היצירה.
היא מזמינה את הקהל לנוע בין עולמות של ערות וחלום.
העיניים העצומות והעין הפקוחה נפגשות ביניהן, ובתווך בין חושך לאור ובין מציאות לדמיון נפרשת מניפת זמן עדינה המזמינה לחלימה משותפת.
ברגע שהעיניים נעצמות הן כאילו נפתחות פנימה לעומק הלא מודע ומגלות דימויים חדשים ומעוררים.
הרגע הזה נושא את כל המופע על גבו.
המופע הועלה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע״ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, חלל שמעצים את החיבור שבין מחקר לאמנות.
המקום כולו הפך לבמת חלום רחבה, שבה הקהל נע בין מציאות לדמיון.
באמצע המופע, כשהרקדניות נעות בין חושך לאור, בין כובד לשחרור, היה רגע שבו נדמה היה לי שאני נעה איתן.
האנימציה המוקרנת כמו שכבת חלום נוספת, והמוזיקה על הנבל שמלווה כל מעבר, יצרו תחושה של מחזורי שינה חיים.
זה לא היה הסבר מדעי אלא תחושת גוף, פעימה של רגש.
החיבור בין אפרת רובין לבין ד״ר ענת ארזי מוסיף למופע שכבה עמוקה ומדויקת.
ד״ר ארזי היא חוקרת במחלקה לנוירוביולוגיה רפואית ובחוג למדעי הקוגניציה והמח באוניברסיטה העברית, והמשיכה שלה לתעלומת השינה מורגשת היטב.
״החידה מה קורה בשינה מרתקת אותי״ היא אומרת, והדברים האלה מתרגמים במופע לתנועה שמורגשת כמעט כמו מחשבה.
המעברים בין שנת REM ל NON REM, המטען הרגשי של החלום והמצבים השקטים שבין לבין, כולם נקלטים בגוף דרך הבמה.
במופע הרגשתי שיש חלימה של יחיד וחלימה של ביחד.
כל רקדנית נושאת חלום משלה, אך כולן מחוברות בחוט עדין שמייצר חלום קולקטיבי.
זה יצר רגעים של אינטימיות נשית, של נשימה משותפת.
בסיום המופע, במפגש עם אפרת רובין, ד״ר ענת ארזי והרקדניות, קיבלתי עוד שכבה של הבנה.
אפרת שיתפה במשיכתה לרגעי השינה והשקט, לרגע שבו אנחנו סוף סוף עם עצמנו.
״חלימה היא חומר שאני עובדת איתו״ היא אמרה, והמשפט הזה ליווה אותי החוצה כמו הדהוד אחרון של חלום.
סיכום
״החולמות״ הוא מפגש מהפנט בין אמנות למחקר.
מופע שמצייר את השינה ואת החלום כמרחב חי, רוטט ורגשי.
יצירה שמלווה את הגוף עוד זמן רב אחרי שהאורות נדלקים, כמו חלום שמסרב להיעלם.