ביום חמישי צפיתי בבכורה את המופע  די  DIE   בתיאטרון קליפה 

  " די  DIE "    הוא מופע  שירה- דוקומנטרי- מוזיקה- מוות. 

מופע מיוחד מרתק שהוא תוצר של עבודת מחקר שנעשתה במהלך  שנתיים על ידי אריאל ברונז ביחד עם אנסמבל של גילאי 70-90.

המשתתפים הגיעו מכל רחבי הארץ, מעוטף עזה ועד נהריה.

 התהליך החל בתור מחווה, אחרי שנת הסגר ההזויה של הקורונה, שאילצה אנשים בגיל השלישי להסתגר בתוך הבתים והביאה לתהליך מואץ של הזדקנות.

התהליך כלל חיפוש אחר צורות חדשות של התמודדות עם זקנה ומוות.

על המופע

אריאל ברונז בחר להתמודד במופע בנושא כבד וקשה באופן מעניין, תוך שימוש במגוון טכניקות הכוללות אינטרקציה עם הקהל, וידויים אישיים, אלמנטים מדיטטיבים, הומור, שירה , בועות סבון, המיית מים, גלים של כדורי טניס ועוד .

ברחבה מזרקת מים, הקהל יושב במעגל, כשהמופע מתחיל מסתבר שגם השחקנים יושבים עמנו.

מופע ללא במה עם רחבה מרכזית ותנועת השחקנים ברחבה ובתוך הקהל.

מה שיוצר תחושה של קירבה ושיתוף ללא מחיצות.

והמעגל מעגל החיים שהשחקנים לעיתים נכנסים ויוצאים ממנו.

"במרחק לחיצה של של כפתור על שלט בְּיָדַי, לבחור את הרגע בו תהיו בִּלְעָדַי "

השחקנים שבעה אזרחים ותיקים משתפים בתחושותיהם כלפי הזמן האוזל. מחד הם מוחים על המוות הקרב ומאידך נותנים משמעות לרגע שאחרי.

לצד האזרחים הוותיקים משתתפים גם שני שחקנים בני הדור הצעיר. מי שטרם יודעים את משמעות הזמן וביחד עם הקהל לומדים פרק מעניין בהתייחסות לחיים ולמה שאחרי.

האסוציאציות זורמות, לעיתים אני מתחברת יותר לעיתים פחות, אבל הדריכות להאזין לאחר נשמרת.

מדי פעם מפלחים את האויר גלי צחוק.

מעניין לגלות כמה כול אחד מאיתנו שונה ומפתיע , כמה אנו לא יודעים על תפיסתו של האחר, כמה כשנוצרת אוירה מתאימה אנו קשובים ומכילים.

הכול נעשה בחן, ברגישות, בליווי שירה ואפקטים מעניינים.

חלק מהאלמנטים נתונים לפרשנותם של הצופים.

ביציאה מהמופע היו שתעו על תפקידם של כדורי הטניס שמעתי פרשנויות שונות: כדור משחק שמסמל ילדות, פינג פונג של חוויות, גלים של אסוציאציות שנזרקות לחלל ומתנפצות על הקרקעית…

הנוזל הירוק- שיקוי המוות , סם החיים, משקה welcome למה שאחרי…

בועות הסבון-חלומות שמתנפצים, חלומות שמצטברים, בועות החלום על שהיה ועל שיהיה…

מדברי אריאל ברונז המחבר והבימאי:

"בילדותי חלקתי בבני-ברק חדר עם ארבעת הסבתות והסבים שלי. בחדר השני ישנו הורי. שגרת החיים במארג חברתי הכולל אבא ניצול שואה, אמא חולה, ילד וארבעה זקנים, זכורה לי כחוויה מנחמת של בית, בתוך מציאות חיים של סרט אימה.

עם הורים שעובדים כמטפלים סיעודיים וסבתא עם אלצהיימר שלא יוצאת שבע שנים מהמיטה, הנוכחות של המוות בחיים הופכת לדבר שבשגרה.

היום, הורי מגיעים בצעדי ענק אל גיל הפרישה מהחיים, ואני חש שחסרים לנו את כל הכלים להתמודד עם זה."  

לסיכום

מופע מיוחד, רגיש, מעניין ואותנטי שעוסק בשאלה המורכבת של גישתנו  לזקנה ולמוות.

הבחירה של היוצר הבימאי להתבונן הן לשחקנים והן לקהל בלבן של העיניים מרגשת ויוצרת חוויה חזקה הן לשחקנים והן לקהל הצופים.

מדהים,

לכו לצפות

יוצרים

יצירה, טקסטים ובימוי: אריאל ברונז,

ליווי אמנותי, עיצוב תלבושות ותאורה: עידית הרמן,

משתתפים: תלמה דים, דניאל לוז, דריו ישראל דוד מירי באר, כרמלה בן ישי, דורותה ביאלס, עודד כרמי, דוד דריו ישראל, רעות רבקה, לילה טולפנוב, אבשלום ברתל,

ניהול מוזיקלי: רעות רבקה,

ייעוץ תנועתי: ארתור אסטמן, 

אביזרים: דורותה ביאלס,

עיצוב סאונד וניהול טכני: יוני טל,

תפעול טכני: נעם בן ישראל,

עיצוב גרפי: מתן שליטא,

ייעוץ פליאטיבי: נועה נוי,

28 בדצמבר – 23 בפברואר
בתיאטרון קליפה, ת"א

28 בדצמבר, יום רביעי
29 בדצמבר, יום חמישי
5 בינואר, יום חמישי
19 בינואר, יום חמישי
9 בפברואר, יום חמישי
23 בפברואר, יום חמישי

בשעה: 20:00  בתיאטרון קליפה, רחוב הרב קוק 37, תל אביב, מחיר כרטיס: 60-80 ₪

רכישת כרטיסים באתר תיאטרון קליפה  clipa.co.il

צילום: נירה פרי