על המופע
כבר בכניסה לאולם של תיאטרון קליפה הרגשתי שמשהו לא שגרתי עומד לקרות. על רחבת המופע הבחנתי בגזרי עץ בגדלים שונים , עמוד אחד חריג שמורכב מגזרי עץ שחתוכים בגודל זהה ומונחים זה על גבי זה, משך לי את העין.
אז הם נכנסו שלושת הפרפורמרים אישה ושני גברים (קזויו שיונוירי, דרור ליברמן, ונועם בן ישראל).
רעש הרקע מורכב מקולות נשימותיהם המאומצות של הפרפורמרים שמתערבלים ברעש העצים כבש את החלל. מהר מאד הסתבר שבמופע הזה מתקיים מפגש בין הגוף לבין בולי העץ.
הפרפורמרים מביאים אל הקצה את המאמץ בהתמודדות עם גזרי העץ. הם גוררים אותם,מוסרים אותם, מתיחים אותם, מתיחים עליהם את נעליהם, רוכבים עליהם, עומדים עליהם, מתחמקים מהם, מנסים למצוא עליהם שווי משקל… וכל זה בחוקיות משתנה חוקיות משתנה באינטראקציה שבין הפרפורמרים, וגם חוקיות משתנה בסידור בולי העץ.
הבחירה בעץ שהוא חומר בסיסי שלקוח מהטבע כאובייקט איתו מתבצעת העבודה יוצרת מתח מעניין בין החומר לאדם שמותח את יכולותיו הביצועיות עד לכדי סכנה .
יש כאן יצירה שכל הזמן נעה בין העדין לבין הגס, בין השווי משקל שמחפש את השקט, לבין הרעש של עץ מתגלגל או נופל, בין עבודת קבוצה לבין עבודת יחיד.
לסיכום
מופע מיוחד ומפתיע שמתכתב עם התקופה . הפרפורמרים נותנים פרשנות מעניינת למושג חיות וקיום בעולם שבו הסדר משתנה, לא ברור, דורש גמישות,שיתוף, וגם אינדיבידואליזם ויצירתיות. עולם מבולבל שבו קורונה דרשה ועדיין דורשת לא ברור עד מתי התארגנות מחדש גם של היחיד וגם של הקבוצה, ועכשיו מלחמה שגם לא ברור מה יקרה איתה ואיך תתפתח.
עולם שבו גם הטבע עצמאי ולא עצמאי כי גם בסדר שלו יש חריקות ושינויים לא צפויים גם הטבע הבראשיתי עובר שינויים.
למה עץ תהיתי? לדעתי משום שהעץ הוא חומר ששרת את האדם מאז ומעולם גם באינטראקציה ישירה איתו הבערת אש, יצירת כלים… וגם כמי ששומר על האיזון האקלימי . בולי העץ הם סוג של שינוי בחומר הבסיסי גושים של נפח, משקל וטקסטורה והעבודה איתם בונה, הורסת ומשנה.
האדם צריך למצוא את הדרך לשרוד ולהתקיים בתוך כל הכאוס הזה בעולם שנברא כל פעם מחדש, מצב לא פשוט שהמופע הזה בוחן אותו.
היוצרים
בימוי, עיצוב במה ואובייקטים: דרור ליברמן
כוריאוגרפיה: קזויו שיונוירי
רקדן יוצר ושותף ליצירה: נועם בן ישראל
מופיעים: קזויו שיונוירי, דרור ליברמן, נועם בן ישראל
דרמטורגיה: עידית הרמן
עיצוב תאורה: יניר ליברמן
היצירה נוצרה בתמיכת משרד התרבות וקרן רבינוביץ