על המופע
נכנסתי לקפה הקאמרי בציפייה לפגוש משהו רחוק ומוכר בו זמנית, כמו זיכרון צרפתי שמעולם לא באמת היה שלי.
האינטימיות של החלל והאור הרך שכיסה את הבמה הכינו את הלב לקבל את החוויה הקרובה שהתגלתה בהמשך.
לא ידעתי עד כמה המפגש הזה יהיה עמוק ומפעים.
ז'יל בן דוד עלה לבמה כמו טרובדור שנשאב לרגע מתוך רחוב בפריז.
עם חיוך עדין, מבטא צרפתי ילידי ונוכחות שמרגישה טבעית לחלוטין, הוא פתח את הערב בשילוב של שירה וסיפור.
מהר מאוד היה ברור שהוא לא רק מבצע את ז'ורז ברסנס, הוא נושא אותו בתוכו.
התיאורים שלו על ילדותו של ברסנס בעיר סֵט (הוונציה של הדרום) , על הנדודים, על המעבר לפריז ועל החיים הסוערים וקצרי הימים של היוצר, יצרו תחושת קירבה.
הדמות המיתולוגית הפכה פתאום לדמות אנושית שניתן לגעת בה.
בכל פעם שבן דוד שר בצרפתית, הייתה תחושה של חזרה למקור.
הגיטרה של אורי בן צבי עטפה את הכל בנגינה פשוטה ונקייה, כמו שברסנס אהב.
התרגומים של קובי מידן, שהוקרנו על המסך, נתנו עומק נוסף למילים, כי אצל ברסנס המילים הן הלב.
השילוב בין השירה לסיפורים הקטנים, האנקדוטות וההומור, יצר ערב אינטימי שבו הכול מרגיש קרוב, חי ונוגע.
ככל שהערב התקדם, התחוור שהמופע הזה אינו רק מחווה לאמן גדול, אלא גשר תרבותי מרגש.
המבצעים הזכירו כיצד ברסנס השפיע על יוצרים ישראלים כמו יוסי בנאי, חוה אלברשטיין, מיקה קרני…פשוט לחוות רגעי חלום.
שירים כמו "Les Copains d’abor" "Chanson pour l’Auvergnat" "Le Gorille " "Le Parapluie" קבלו משמעות רעננה בתוך הלילה התל אביבי.
בן דוד הצליח לרקום חיבור חי בין פריז של המאה העשרים לבין קפה הקאמרי של 2025.
סיכום
"ברסנס טרובדור" הוא ערב שמרגיש כמו מפגש עם נשמה אחרת, זהו ערב עם לב.
בן דוד מביא את ברסנס אלינו לא כהערצה ריקה, לא כהיסטוריה, אלא כנוכחות חיה מתוך אהבה עמוקה ואותנטית.
התוצאה היא מופע שמזמין להקשבה אחרת, רגישה יותר, עמוקה יותר.
מי שאוהב שאנסון צרפתי, סיפורי חיים ואמנות שמצליחה לגעת בלי להתאמץ, ימצא כאן רגעים שיישארו עמו הרבה אחרי שהאורות כבים.
צילום: נירה פרי
נירה פרי
בלוגרית לייף סטייל, מאמנת המתמחה באימון נשים