שוב ושוב הוא סוקר את הפנים השבויות. את העיניים התלויות בדובר, השפתיים שלפעמים נעות וממלמלות ביחד איתו את המילים השגורות, החוזרות.
והוא מוצא בעיניים האלה שלהם מין נואשות כזאת כמו צימאון גדול. התשוקה להיות כלולים.
להשתייך.
להיאהב.
לקבל אישור לחשיבותם. לייחודם.
לקיומם.
היום הוא כבר מכיר רבים מהם. הוא שומע סיפורים שלהם. מאיפה באו. מה חיפשו.
מה הם עדיין מחפשים.
הם לא באים כול מאותם המקומות.
יש בהם משכילים עטורי תארים, בני משפחות אמידות, לוחמים משדות קרב שפוזרו ונשכחו בפינות סוערות ונידחות של העולם, פליטי משפחות שנפוצו, יתומים מילדות, מנוער, אבל גם בני משפחות שלמות.
כמו פרח טורף, קינג דיוויד ועוזרו האישי, לקחו אליהם אנשים אבודים, המחפשים את השייכות והאור וסחטו מהם הכל. עד שכבר לא היה מה לקחת…
מה שנראה כמו גן עדן, מריח כמו גן עדן, צבעוני כמו גן עדן, הוא לא גן עדן.
לא בסיפור הזה.
זהו המקום אליו נכלאה דנה ובתה אור.
דנה אשר היתה אשת קריירה מצליחה ומושלמת, הלכה עם בעלה ובתה הרחק לתוך יערות הגשם והחופים הקסומים בדרום אמריקה. היא עזבה הכל, כולל את הוריה ואחותה והגיעה לכפר שהבטיח לה מקום של שייכות, שלווה ואושר. היא היתה אחת מהנבחרים.
דנה היתה בתם של דיתה ואילן נווה. זוג בורגני, החי לו בשלווה מדומה וגידל שתי בנות.
דנה הפכה לבת המוצלחת, המוכשרת והיפה. הילה היתה המרדנית, האחות שנשארה מאחור.
כשדנה עקרה עם משפחתה החדשה והודיעה להוריה שמעתה היא מנתקת כל קשר, היא הרהרה את הוריה ואת אמנותיהם. הם נאלצו בפעם הראשונה להסתכל לאמת בעיניים. להבין, שמשהו בהורות לא היה כשורה. הרי בת אחת ברחה לחיי הוללות והשנייה לחיי אקדמיה בירושלים ועם אף אחת מהן לא נשארו יחסים קרובים ונינוחים.
יהודית וינשטוק סוחפת את הקורא לתוך עולמם של : האם, הנותרה בודדה ועזובה מאחור, אשר הגיל והמציאות הכו בפניה; דנה, הבת שחייה נטרפו בידיו של ראש הכת ועוזרו, אשר היה המאהב שלה שנים; הילה, האחות שהחליטה לחזור למוטב ולראות את האהבה בחיים; אייל, הבעל של דנה שמצא את דמות האב האבודה בקינג דיוויד, ראש הכת ועוד.
האם דנה ובתה יחזרו בשלום לחייק המשפחה? האם הן יצליחו להינצל מהפרח המאיים לטרוף אותן?
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת יודעת 😉
