על התערוכה

עבודה של ורד ניסים

רגע לפני הפתיחה במסגרת סיור עיתונאים, לתערוכה "על גדם הלב נחה ציפור" בגלריה לאמנות ברמת השרון, הרגשתי שאני נכנסת למרחב שמבקש ממני לא רק לראות אלא גם להרגיש.
ארבע תערוכות היחיד יוצרות יחד מסע רגשי רב קולות, שמתמקד באופן שבו אובדן מתגלם בחיינו בשלל צורות.
ששפורטה: "אובדן הוא חוויה שוברת לב פוגעת ופוצעת, הכרוכה בכאב ובעצב עמוקים. המפגש עמו מטלטל, מערער ומציב סימני שאלה הנוגעים לקיום.

הוא מאלץ את האדם לארגן מחדש את עולמו המצולקו לנסות להסתגל למציאות חדשה. לצד השבר, טמון באובדן גם פוטנציאל לריפוי ולמציאת ערך בקיום שברירי"

האוצרת רחל ששפורטה הצליחה לטוות חוויה רבגונית שמרגישה כמו הליכה איטית בתוך הלב, כזו שמאפשרת לכל צופה למצוא את עצמו בתוך העבודות.

פסי גירש — "לעלות הכי נמוך"

גירש מציעה מבט נדיר אל אזורי הרוך והשבר שבלב האדם.
כבר מהטקסט האוצרותי עולה תחושת חיפוש אחר אמת חשופה, כזו שנמצאת דווקא במקומות שבהם אנחנו פחות מעזים להתבונן.
העבודות שלה נוגעות בשברירי החיים, החיים כעוף הפניקס, שמתכלה באש אך קם מתפריו.

הביוגרפיה האישית של גירש, הוריה ששרדו בברגן־בלזן ועלו לישראל עם מעט מאוד, נוכחת בעומק העבודות, כאילו כל תנועה זעירה של מכחול נושאת עמה זיכרון בין־דורי.
יצירתה מלטפת פצע, אך לא מתוך כובד, היא מזמינה לרדת נמוך, אל האדמה, אל השכבות הדקות שבהן מתגלם הרגע שבו הכאב הופך למשהו שמבקש להתרכך.
החומרים, ההדפסים והאובייקטים שהיא מייצרת יוצרים ביחד שפה שקטה אך עוצמתית.

כל יצירה נשמעת כמו לחישה עמוקה: אפשר להתקרב, אפשר לנשום את הכאב ואולי לרגע גם להקל עליו.
העבודות של גירש מוקמו באזור פתח הבאר העתיקה בגלריה, כך שהצופה מורגש כי הוא נכנס למרחב שמחבר בין עומק הפצע לבין ההיסטוריה הקולקטיבית, כמו מסע אל תוך מקורות החיים עצמם.

נדיה עדינה רוז — "מכל החלונות רואים את השקיעה"

רוז מפגישה את הצופה עם מרחב שבו הזמן מתרגש פנימה, כמו נשימה איטית שמחזיקה רגע חולף.
השקיעות שלה אינן סוף אלא מרווח נשימה בין מצב למצב, בין אור לצל, בין חיים לאובדן.
הביוגרפיה שלה – ילדות מוסקבאית, עלייה לישראל בגיל 22 בעקבות מות אחותה בפיגוע – אינה רק סיפור אישי, היא שכבה נוספת שמלווה את עבודותיה.
זוהי יצירה שמחפשת דרך לנשום את הגעגוע.
הטקסטים שלה, (היא קראה לנו שניים משיריה), העבודות הפנורמיות, הצבעוניות המדודה, כולם הופכים את התערוכה לשיר חזותי על זיכרון.
רוז נעה בין טבע, זמן, תנועה והשתנות, אך תמיד נשארת במקום שבו הלב מחזיק רוך.
המבט שלה שקט כמעט מהפנט והיא מאפשרת לצופה להחזיק באור הדועך עוד רגע לפני שהוא בולע את עצמו.
כך נוצרת חוויית התבוננות שמרגישה כמו האור האחרון של יום, כזה שכולא בתוכו געגוע, שלווה והבטחה שאולי מחר יהיה מעט יותר בהיר.

ורד נסים — "מתאבקת על החיים"

כאן, הגוף מדבר. עבודות וידאו, תנועה, חזרתיות, כולן מצטרפות למאבק שמרגיש חי ופועם.
נסים מצליחה לייצר אינטנסיביות שמושכת אותך פנימה, אל המקום שבו הכאב הופך פעולה, התנגדות, נשימה כבדה.
הקינה שהיא חוקרת אינה רק טקסט, היא פעולה גופנית. היא משרטטת את הגבול הדק בין חיים לבין אובדן, בין חולשה לבין חוסן.
יש בעבודות כוח נשי ברור, כזה שמתעקש לנוע גם כשהכל מתנגד.

הצפייה בהן מעלה את הדופק, כאילו הגוף שלי מתאמץ יחד עם הגוף שבמסך, שאינו נרפא, אבל גם אינו מפסיק להתעקש לחיות.
נסים מתעניינת בזיקנה והאובדן היא מצלמת את אמה במיצג הוידיאו ,סרטים שבהם אמה שרה ומדברת מתוך הלב, ללא פילטרים.

הטלית שבתמונה היא של אביה של ורד.
במיצג נוסף, היא לקחה דגם של שמלת כלה ותפרה אותה בשחור, שהפכה לשמלת מקוננת – כך נוצר המעבר המוחשי מהקינה לחיים.
יש בעבודותיה משהו שנוגע בכוח הנשי, במאמץ, בתשישות, ובעוצמה שנבנית דווקא מהשבר. הצילום, הווידאו והסאונד הופכים לאקט של התקוממות, כאילו הגוף מדבר את מה שהנפש כבר לא מצליחה לומר.

לצד כול אלה יש תקווה כמו הזרימה של השפע כמו מפל , תשימו לב לארגז שמסמך את החיבור לאדמה.

שהד זוהבי — "ביד מלאה"

שהד זוהבי, נצר למשפחת אמני זכוכית מנצרת, מתמודדת בעבודותיה עם אחת התופעות המשמעותיות והפחות מדוברות בחברה הערבית: העלייה ברווקות המאוחרת בקרב נשים.
שינוי זה אינו מקרי, הוא קשור ישירות לעלייה במספר הנשים הלומדות, לרכישת השכלה גבוהה וליצירת עצמאות כלכלית, שמאפשרות בחירה בחיים שאינם מחויבים לנישואין.
שם התערוכה "ביד אחת מלאה", שואב השראה מן הברכה היהודית ליולדת: "שתחזרי בידיים מלאות".

אך כאן היד האחת המלאה רומזת דווקא למה שאיננו, להיעדרו של התינוק, לאי־מילויו של הציווי החברתי.
זוהבי בוחנת את חוויותיהן של נשים ערביות שבחרו ברווקות דרך מארג של סמלים תרבותיים: הסוס, המופיע בפולקלור הערבי כסמל למסע הכלה לבית החתן, או אשכול הענבים, המייצג פוריות ושפע.

סמלים אלו זוהבי מרחיקה מהם, ובו בזמן משתמשת בהם כדי להאיר את הלחץ החברתי המופעל על נשים.
בעבודות הזכוכית שלה היא משלבת טכניקות של הוספה וגריעה, המעצימות את הדיאלוג בין נוכחות להיעדר.

החורים, הסדקים והפערים בחומר יוצרים מראה שהוא גם פצע וגם פתח, הזמנה להסתכל על חוויית הנשיות הערבית דרך עדשה חדשה, כזו שמאפשרת מרחב לבחירה, לעצמאות, ולאפשרויות אחרות של חיים.

סיכום

התערוכה כולה מציעה מרחב שבו ניתן לפגוש סוגי אובדן שונים ממקום שיש בו חמלה, שקט והקשבה.

ארבע האמניות מציבות זו לצד זו עדויות שונות אך משלימות, כולן נוגעות בכאב, בזיכרון, בחוסן ובאפשרות לריפוי.
יצאתי מהגלריה בתחושה שאני נושאת איתי עדות קטנה של רוך, כמו ציפור שמצאה רגע לנוח על הלב, מזכירה שגם בתוך שבר יש מקום לנשימה.