לפני 18 שנים וארבעה חודשים הוא הגיח לעולם. ילד מתוק, פעור עיניים שמת לאכול את העולם. והוא אכן בלע ממנו חתיכות גדולות. היום בני השני התגייס. נסענו לבקו"ם בתל השומר, שלמיטב זיכרוני נשאר בדיוק כמו ביום שאני התגייסתי לפני המון שנים. לא עברו 10 דקות וכבר נשמע הכרוז קורא בשמות הילדים הצעירים האלה, שרק לפני יומיים עוד חגגו בסילבסטר כאילו אין מחר. הם עמדו מהוססים. מצד אחד נרגשים לקראת הבאות, מצד שני מנסים לגנוב עוד רגע עם ההורים, האחים, החברה. אף אחד מהם לא רצה להיות הראשון שעולה לאוטובוס שייקח אותם לשרשרת החיול ומשם לבסיסים השונים. עוברות עוד כמה דקות והמ"כית התורנית שוב קוראת במיקרופון.
הסתכלתי עליו. העיניים מבריקות, התיק שמוט על כתפו וידו אוחזת ביד חברתו מזה שנתיים. הוא מסתכל עליי ומחייך. יודע שעוד רגע העיניים יתחילו לדלוף. עושה עוד פרצוף למצלמה ואומר בנונשלנטיות שכל-כך מאפיינת אותו: "יאללה, אני זז. עוד יומיים אני כבר בבית. לזניה, כן?". נו, ברור. האוכל שהוא הכי אוהב יחכה לו בשישי הקרוב.
מביטה בו ולא מאמינה. הבן הבכור שלנו כבר חייל שנה וחצי. עכשיו אני אמא לשני חיילים. בבית נשארנו עם בת הזקונים שבעוד כארבע שנים תלבש גם היא מדים. איזה עולם דפוק. אני לא חושבת שאמרתי להם אי פעם את מה שהבטיחו לי, שכשאגדל לא יהיה יותר צבא, אבל באמת שקיוויתי שכך יהיה. הם כל-כך צעירים, מלאים בחלומות, שאיפות ורצונות, והכל נקטע פתאום לתקופה של שלוש שנים, שנים שלאחריהן הם לא יהיו אותם ילדים שיצאו מהבית. מגרשת את המחשבות הרעות ומפנה מקום למחשבות אופטימיות יותר. הוא יכיר חברים חדשים, יגלה עולמות ומקומות, יתמודד עם קשיים והצלחות וכמו שאני מכירה אותו הוא תמיד יסתכל על חצי הכוס המלאה. כזה הוא גל שלנו, סוער ושוטף ותמיד חוזר אל החוף. זה רק טבעי שהוא בחר להיות בחיל הים. המלח שלי.