את העצה הראשונה ל"הרחבת" התא המשפחתי שלנו קיבלנו ממכרה, עוד לפני שגאיה, הילדה שלנו, הייתה בת שנה.
היא אמרה ש"השעון דופק" ושכדאי שנמהר להביא עוד ילדים ושהיא לא מבינה למה אנחנו מחכים.
מאז ועד היום מגיחות לאוויר עוד שאלות:
מה? יש לך רק ילדה אחת?
נסיכה כזו אתם חייבים לשכפל!
מה עם אחות קטנה?
מה היא תישאר לבד?
לא חשבתם להביא לה אחים?
זהו, סגרתם את הבאסטה? מה, אתם לא רוצים עוד ילדים? לכו תסבירו לכולם שהבאסטה ממזמן פתוחה אבל הסחורה לא מגיעה!
אז כן. בורכנו רק בילדה אחת.
כן. היא הגדולה.
כן. היא הבכורה.
כן. היא כבר בת 13 והשם ישמור, אין לה עדיין אח או אחות.
אז לא, זה לא מבחירה.
לא, לא קמתי בוקר אחד עם אג'נדה שזה מה שאני רוצה.
לא, לא תכננו ולא רצינו שהבת שלנו תגדל כבת יחידה.
לשנינו יש אחיות ואחים והאמינו לנו שלא היינו מוותרים על זה בחיים, ובוודאי שלא היינו רוצים שתישא לבד בנטל כשאנחנו, יום אחד – נהיה מבוגרים.
בגיל 33, אחרי שנים של טיפולי פוריות, נולדה גאיה. בגיל 34, חדורי רצון וכוונה התחלנו במסע להרחיב את הלב והמשפחה. שוב, נתקלנו בקשיים, שוב חזרנו לשגרת הטיפולים וההורמונים בכמויות ובמגוון שילובים. שוב חזרנו לחיות לפי לוחות זמנים קשוחים ללא אפשרות לתכנן שום דבר ומראש וקדימה כדי שלא נפספס ביוץ, חס וחלילה!
בגיל 43 ,לאחר עשור של ניסיונות חוזרים וכושלים, החלטנו שמפסיקים כי הטיפולים גובים מאתנו מחירים יותר מדי גבוהים. וואוו זו לא הייתה החלטה של מה בכך אלא החלטה קשה מנשוא! כזו שמביאה עמה השלכות גורליות על העתיד שלנו כמשפחה לבוא. קיימת אפשרות סבירה שלא יהיו לנו עוד ילדים ולגאיה לא יהיו אחים.
גאיה, שכבר נערה מתבגרת, לא ממש משלימה עם המצב (כמונו) ורואה את הדברים מנקודת מבט אחרת. עבורה, מחד, יש משהו אופטימי בצמד המילים "בת-בכורה" כי הרי זה אומר המשך לבאות ושהיא רק הראשונה ושיבואו עוד אחריה.
מאידך, יש משהו גם פסימי בלהבין שאולי צמד המילים הזה לא רלוונטי אצלנו במשפחה ושצריך לשנות אותו מ"בת בכורה" ל"בת יחידה". נקודה. (בלי פסיק, בלי שלוש נקודות ובלי סימן שאלה).
תחושת ההחמצה אצל כולנו מככבת, יש מצב שאיחרנו את הרכבת.. תוך כדי קבלת זו המציאות, פועלים במהירות ובכל פעם כשהנושא עולה מצידה, ממהרים לשלוף מחקרים בהם נמצא כי ילדים יחידים הם יותר מאושרים ויותר מצליחנים
וגם לא צריכים לחלוק את האהבה לה הם ראויים.
אך עם כל הכבוד לממצאים ה"מדעיים", חזק יותר הוא הרגש שלה עמוק בפנים, לא פשוט לשאת בתואר ילדה יחידה ולחכות כל כך הרבה זמן לגברת חסידה שתביא לה עוד אחים.
אני יודעת שהעולם השתנה
ושזה כבר לא כמו פעם שהביאו ילדים רק בגיל מוקדם ושאפשר גם בגיל מאוחר ושאני עדיין פורייה ושהכול עוד יכול להשתנות לטובה. אך לצד כל זה, נותנת כבוד למציאות ולאפשרות שכך זה יישאר – ילדה אחת ולא יותר.
נכון, משפחה גדולה זה מושלם ושמח ונהדר
ובאמת שהיה בתכנון אך לצערנו, נכון לעכשיו זה לא המצב הנתון. עם כל הקושי בוחרים לשמוח בחלקנו ולהוקיר על מה שיש ובטח שלא להישבר ולא להתייאש.
אנו גם מאמינים שהכול תלוי באופן בו משדרים את הדברים ולשיחה עם גאיה ניגשים. מדברים איתה בגובה העיניים, משקפים את המציאות על חסרונותיה ויתרונותיה ונותנים לה המון מקום. מקום לשיתוף, למחשבה, למשאלה…תקשורת פתוחה שכזו מהווה השפעה עצומה על הביטחון העצמי שלה. וכך בגישה אמפטית מעבירים את ההאופטימיות והתקווה גם לה כדי שתזכה בתשתית נפשית ואישיותית בריאה ונכונה.
ואז, ברגע אינטימי במיוחד,
מחבקת אותה חזק,
מבקשת ממנה מחילה
ומשתפת אותה שבכל יום שעובר, אני מדמיינת איך זה היה אם היינו משפחה גדולה יותר ובאותה הנשימה אומרת לה שזכיתי! זכיתי בה! ושאני ממש שמחה שיש לי אותה ואת המשולש הקדוש שלנו המלא תוכן, יחסים טובים ואהבה.
וכך, בעמק יפה בין כרמים ושדות
גרה משפחה ובה אמא, אבא וילדה (וגם כלב וחתולה)
הנאים הם בעיני עצמם? נאים
ואם כך, גם בעיני השכנים.