לא עליהם בלעדיהם. הרעיון נשמע לראשונה על ידי אקטיביסט דרום אפריקני בתחום המוגבלויות בשם מייקל מסותה.
בעיקרו תיקון החברה יתאפשר רק על ידי מתן ביטוי לקולם של אוכ' מודרות היות שלהם הידע והניסיון הרלוונטי על מנת לקדם שינוי במצבם.
כלומר את העבודה השיקומית, חברתית או פוליטית עם אוכלוסיות מודרות כגון נשים בזנות, דרי רחוב, חסרי מעמד, נוער חוסה ועוד…
עלינו לעשות בשיתוף פעולה מלא עם הקבוצה עצמה מתוך ההבנה כי הידע שלהם על עצמם הוא שווה אם לא גדול יותר מהידע שיש לנו כגורמים מקצועיים.
אחד הכלים המעניינים ביותר בעייני לעבודה כזו הוא PHOTO VOICE. פותח בשנת 1992 על ידי קרוליין סי מאוניברסיטת מישיגן ארה"ב, אך מבוסס על רעיונות של אחד מגדולי האקטיביסטים ואנשי החינוך- פאולו פררה.
מתודולוגיה זו מתבססת על שלוש גישות תאורטיות, פדגוגיה ביקורתית, פמיניזם וצילום תיעודי.
אז מה זה בעצם- שימוש בטכניקות צילום בסיסיות על מנת לאפשר לקבוצה מודרת להעביר בצורה השלכתית / אינטואיטיבית את הידע שלה על עצמה ובכך לפעול בצורה אקטיבית ליצירת השינוי עבור עצמם.
המטרות מרכזיות של הפוטו ווייס
1. לתעד את נקודות החוזק והחולשה של הקהילה ושל האדם תוך עירוב אנשים בתהליך של הקשבה ודיאלוג פעילים.
2. העצמה אישית וקבוצתית.
3. לקדם התבוננות פנימית ודיאלוג ביקורתי בנושאים אישיים וקהילתיים.
4. להשמיע את קולם של אוכלוסיות מוחלשות באוזניהם של קובעי המדיניות.
בפרקטיקה מספקים מצלמות למשתתפים מקבוצות מוחלשות או מודרות, כדי שיוכלו לתעד נושאים חשובים להם באמצעות השימוש בצילום. טכניקה זו מציעה למשתתפים דרכים חדשות ורפלקטיביות לתפיסת העולם שסביבם וכן דרך לחקור
את סביבתם ולייצגה במטרה לפעול לשינוי, כחלק מפרקטיקה של העצמה אישית וחברתית.
כעובדת סוציאלית ומומחית לאוכלוסיות בסיכון. אני מאמינה מאוד בכוח של הקבוצה (פרקטיקות של עבודה סוציאלית אנטי-דכאנית,) ולכן התמקצעתי בכלי זה ואני מרבה להשתמש בו בעבודה תהליכית עם קבוצות של נשים שורדות זנות, נערים ונערות במסגרות חסות ועוד…
התמונות מתוך 2 קבוצות שעסקו האחת בשינוי מדיניות כלפי איתור קטינים במצבי סיכון והשניה עסקה בתופעה של לחץ חברתי .
