כשמדברים על התופעה של כתיבת עבודות אקדמיות בתשלום הרבה נצמדים לשאלה – האם זה חוקי? אבל בעיני זה תמיד מגיע לדיון משפטי עקר והשאלה שבאמת מעניינת היא – האם זה מוסרי? נתחיל מזה שהאקדמיה היא גוף מסואב. המחקר באקדמיה מונע בעיקרו מרדיפה אחרי פרסומים וצטוטים ואחרי "יוקרה", ולא משאיפה לקדם את הידע האנושי. וזה לא כי החוקרים באקדמיה הם אנשים רעים או שטחיים, פשוט כדי לשרוד במערכת הם חייבים ליישר קו, או יותר נכון, להתעקם עם התכתיבים של המערכת שמונעת מכוח ומיוקרה.
האקדמיה כארגון נצלני
בנוסף, האקדמיה היא מוסד נצלני. למשל, מקובל מאד באקדמיה שמרצים מכתיבים לסטודנטים שלהם את הנושאים של העבודות הסמינריוניות שלהם כדי שיאספו עבורם נתונים למחקר, ולאחר מכן משתמשים בנתונים שאספו הסטודנטים בשביל מחקרים שהם מפרסמים בעצמם, מבלי לתת קרדיט כלשהו לסטודנטים. עכשיו, זה לא שיש לי בעיה עם הקונספט של קבוצת מחקר שבה יש חוקר ראשי שמאציל סמכויות לחוקרים נוספים שאוספים עבורו את הנתונים. אבל זה צריך להיעשות בשקיפות כשהחוקרים יודעים מדוע הם אוספים נתונים, ולא כשהמרצה מכריח אותם לאסוף אותם ולרוב הם אפילו לא מודעים בדיוק למה. לאחרונה גם שמעתי סיפור מזעזע על דוקטורנטית שהמנחה שלה פרסמה מאמר שמתבסס על הנתונים שלה, וכך לא רק שניצלה את העבודה של הדוקטורנטית מבלי לתת לה קרדיט, אלא גם חסמה את האפשרות של הדוקטורנטית לפרסם מאמר מהנתונים של עצמה! מקרים כאלה רווחים באקדמיה הרבה יותר משהיינו רוצים לדמיין, והם מתאפשרים בגלל המבנה ההיררכי שלה: הדוקטורנטית לא תעז להתלונן על מקרה כזה, כי היא תלויה במנחה בשביל התואר שלה.
השיטה המדעית לעומת השיטה האקדמית
הרבה מגנים על האקדמיה כיוון שהם מתבלבלים בין השיטה המדעית לבין השיטה האקדמית. השיטה המדעית מתבססת על עיקרון הביקורת – על כל מחקר שנערך, חוקרת אחרת יכולה לערוך מחקר שיראה תוצאות אחרות או שיפרש באופן אחר תוצאות דומות, וכך המדע אמור להתקדם בהדרגה אל עבר האמת או הרחבת או העמקת הידע. השיטה המדעית, אף שאינה מושלמת וגם איתה יש כמה בעיות, היא שיטה טובה באופן כללי ולכן הייתה זוכה להגנה שלי, אילו אכן הייתה מיושמת. אך השיטה המדעית איננה מיושמת כלל באקדמיה. התמריצים למחקר באקדמיה הם פרסום מאמרים בכתבי עת כמה שיותר יוקרתיים, והשגת כמה שיותר ציטוטים. תמריצים כאלה אינם מאפשרים ביקורת, מכיוון שהמטרה של החוקרת היא לא להגיע לאמת מדעית חדשה, אלא לקלוע לטעמם של העורכים בכתבי העת בהם היא מעוניינת לפרסם. אך יתרה מכך, אפילו אם היא כן הייתה רוצה לקיים ביקורת מדעית, התוצאות שלה לא היו מתפרסמות, מכיוון שהעורכים של כתב העת אינם מעוניינים בכך, אלא רק בתוצאות שהולמות את הלך הרוח האקדמי באותה תקופה.
במלים אחרות, לא זו בלבד שאין לחוקרים תמריץ לביקורת מדעית, אפילו אם היה כזה – הביקורת לא יכולה להתקיים בשיטה האקדמית.
אקדמיה כארגון פטריארכלי
האקדמיה היא לא רק ארגון מסואב ונצלני, היא גם ארגון פטריארכלי. באקדמיה מתקיימת תקרת זכוכית שמונעת מנשים להתקדם לדרגים הגבוהים. כתוצאה מכך, אף על פי שלנשים יש רוב באקדמיה באופן כללי, כשמסתכלים על הדרגים הגבוהים – הרוב נשאר גברי מובהק.
אך אפילו אם מצב זה ישתנה בעתיד האקדמיה תישאר ארגון פטריארכלי כיוון שהיא מאורגנת במבנה היררכי. התפיסה ההיררכית נובעת מחשיבה פטריארכלית ומשמרת אותה, אפילו אם בפקולטות מסויימות נשים יכולות להגיע גם לדרגים גבוהים. בימינו מתפתחות צורות אחרות למחקר, ללמידה ולהוראה שאינן היררכיות, כגון צורות מבוזרות ורשתיות, שמאפשרות יצירה והעברה של ידע ללא צורך במבנה היררכי. אני רואה צורות אלה כפמיניסטיות יותר ללא קשר להרכב המגדרי של המשתתפות בהן, כיוון שהן מאפשרות יותר ביקורת והתייחסות למה שיש לאותו אדם לתרום למחקר או ללמידה, ללא קשר למעמדו ההיררכי.
מאפיין נוסף שהופך את האקדמיה לארגון פטריארכלי ללא קשר להרכב המגדרי של האנשים באקדמיה הוא שהיא טוענת לבלעדיות על סמכות הידע. בעשותה כך, האקדמיה מונעת מקבוצות שוליים (כמו, בין היתר, הנשים) ביקורת על תהליכי היצירה וההפצה של הידע. כך, האקדמיה תורמת לביצור הסדר החברתי הקיים, ובין היתר – הפטריארכלי (לקריאה נוספת על החשיבות של ביקורת מקבוצות שוליים ראו מאמרה של הארדינג).
אז מה הפתרון?
כתיבת עבודות סמינריוניות בתשלום יכולה לסייע למוטט את אמון הציבור באקדמיה וכך לעזור לפורר את המוסד המסואב והפטריארכלי. ככל שהתופעה תהיה נפוצה יותר וגלויה יותר, אמון הציבור באקדמיה יתפוגג ומודלים חדשים של למידה ומחקר יחליפו אותה. אני לא משלה את עצמי שנביא להעלמת האקדמיה אבל אנחנו גם לא צריכות לשאוף לכך. לא ניתן לשנות את האקדמיה מבפנים מפני שבדיוק כמו שהסברתי לעיל, גם אם נשנה את תכני המחקר באקדמיה, המבנה שלה והאופן שבו הדברים עובדים ישמר תמיד תפיסה היררכית פטריארכלית הטוענת לבעלות על הידע.
אנחנו לא צריכות לשאוף לחיסול האקדמיה אלא רק ליטול ממנה את ההגמוניה על הידע. גם מה שאנחנו עושות כאן הוא דוגמא מצויינת ליצירה והפצה של ידע ולביקורת שמתרחשות באופן רישתי ולא היררכי ולכן מהווה מודל חלופי מבטיח לאקדמיה.