שנה שעברה התחלתי לכתוב. ולא סתם. כתבתי ספר.
ספר שמתאר בפרטי פרטים חלק גדול מחיי. משבר עמוק ותהליך איטי של ריפוי עד להחלמה.
בעשור האחרון כתבתי הרבה, אבל בעיקר למגירה. כתבתי כדי לשחרר את מה שהיה תקוע עמוק בראש, כתבתי כדי להתמודד עם הכאב והזעם שהרגשתי. מצאתי מקום למילים שלי. הדפים הלבנים שתו בצמא את כל מה שהתחולל אצלי בלב וגרמו לי לרגעים של שקט, של שלווה. בעיקר בראש.
בשנה האחרונה החלטתי שזה הזמן שלי, הזמן הנכון עבורי להוציא את הסיפור החוצה. לא לכתוב מזעם או מצורך לנשום, לא לכתוב כדי להשיג רגעים של שקט, אלא לכתוב כדי שידעו. הפעם בחרתי לכתוב גם עבור אחרות.
בעת כתיבת הספר, הבנתי כמה הכתיבה עושה לי טוב. משחררת, מחדשת כל תא. מרגיעה.
המילים שיצאו על הדף הזכירו לי למה אני כאן. חיה ובועטת.
כתבתי וחשפתי לעיני כל. את הכאב, ההתמודדות, הקושי ותחושת האשמה והפסקתי להתבייש.
הכתיבה חשפה בפניי נדבך חדש של טיפול, ברגע שהמילים יצאו מתוכי הם כבר לא נשארו בתוך הגוף, הסיפור כבר לא היה רק בראש שלי, המילים כבר לא תקועות בתוכי ובליבי. הן יצאו לעולם!
הכתיבה הביאה איתה שחרור, החשיפה הביאה איתה השלמה עם העבר, קבלה וריפוי.
כשסיימתי לכתוב את הספר הרגשתי הקלה. שאולי סוף סוף העבר יוכל להשאר בעבר ואני אפתח באמת דף חדש.
למרות הספר שכתבתי ולמרות שהיום הסיפור שלי חשוף לעיני כל עדיין יש לי הרבה מה להגיד – בנושאים שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם. נושאים שעדיף להשתיק.
אני לא אוהבת לשתוק וגם לא להשתיק
אז אני כותבת וחושפת.
נשארת שפויה ונותנת מילים למי שאין, למי שמפחד עדיין לדבר, אני מקווה לתת תקווה באמצעות הבחירה שלי לא לשתוק יותר לעולם.
כדי לגעת. בך. כי גם אם אגע רק באחד או אחת.
אני את שלי עשיתי.
באהבה, ונסה