למסע האחרון לניו יורק, זה שכתבתי עליו בפוסט הזה, לקחתי שלושה ספרים שכולם מתרחשים בה, בתקופות שונות במהלך המאה העשרים. הייתי אומרת שהספרים הללו האירו את עיני, אך האירוניה קצת מרה מדי: הלא אחד מהם מסופר בקולו של איש עיוור, השני עוסק בחיי השחורים בעיר ומסתיים בטרגדיה בלתי נמנעת והשלישי… טוב, אותו עדיין לא סיימתי ולכן אדחה את הסקירה עליו לפעם אחרת.
חוצה את הקו/ נלה לרסן
הספר הזה יושב על כמה משבצות שתמיד מסקרנות ומרתקות אותי, שמפליא איך לא שמעתי עליו כלל לפני שביקשתי המלצות לספרים ניו יורקיים בקבוצה הנהדרת "ספרים?". גם זהות מגדרית, גם מעמד האישה, גם זהות אתנית, גם שחורים באמריקה. בקצרה, קלייר היא אישה שחורה, באמריקה של שנות העשרים של המאה הקודמת, המחפשת את הדרך לצאת מגבולות המעמד והגזע שהוכתבו לה בלידתה. לשם כך היא משתמשת בצבעיה הבהירים ומתחזה ללבנה. היא נשואה לגבר לבן ועשיר, חיה חיי נוחות, אך לרוע מזלה הוא גזען וכך היא גוזרת על עצמה לחיות בלימבו של אי שייכות: כשהיא עם בעלה, היא חרדה פן תיוודע לו התרמית שלה; כשהיא בחברת שחורים, הם מבקרים אותה על כך שחצתה את הקו ועל כך שהיא מתביישת במוצאה. איירין, חברתה מילדות שקלייר נתקלת בה באקראי, גם היא "עוברת" כלבנה, אך בוחרת להיות מזוהה כשחורה ולחיות בהארלם יחד עם בעלה הרופא. קלייר נופלת על איירין כמוצאת שלל רב, זוהי הזדמנות בשבילה לחזור אל האנשים שאיתם גדלה, אך איירין אינה מתלהבת מחברתה החדשה-ישנה.
המוטיב הזה, של שחורים ש"עוברים" כלבנים ובעקבות זאת בוחרים להזדהות ככאלה תוך הסתרת מוצאם, נדון במספר יצירות, הבולטות מביניהן היו "חיקוי לחיים" ספר משנת 1933, והסרט של דאגלס סירק מ-1959 שיצא בעקבותיו, "הכתם האנושי" של פיליפ רות משנת 2000 שגם על פיו נעשה סרט, וגם בספר המופתי "שיבה" מאת יא ג'סי, שזו אינה התימה המרכזית שלו, יש דמות שבוחרת לנטוש את משפחתה השחורה ולחיות כלבנה בצד השני של העיר.
נלה לרסן היא אחת המייצגות של תקופה המכונה "הרנסנס של הארלם" – תקופה בין סוף מלחמת העולם הראשונה ועד אמצע שנות השלושים, בה פרחה העשייה התרבותית של שחורים בערים מסויימות בארה"ב ובייחוד בהארלם. זו היתה תקופה בה עדיין, בחלקים נרחבים של ארה"ב, סבלו השחורים מדיכוי, הדרה, גילויי גזענות, ביטויי אלימות ומעשי לינץ', ותנועת הרנסאנס קמה במטרה להבליט את עושר היצירה והתרבות השחורה. אני מניחה שהשמות המוכרים לרובנו הם של המוזיקאים שהיו חלק מהתנועה – לואי ארמסטרונג, קאב קאלוויי, קאונט בייסי, דיזי גילספי, בילי הולידיי, תלוניוס מנוק, אלה פיצג'רלד, דיוק אלינגטון ועוד.
"חוצה את הקו" נכתב על ידי לרסן ב-1929 וזמן קצר לאחר מכן ירד לתהומות השכחה. במעין סוג של נס התגלה מחדש בסוף המאה הקודמת. הוא תורגם לעברית ויצא בהוצאת עם עובד רק ב – 2017.
הארכתי בסקירה שלו כי הוא הספר שהכי אהבתי מכל השלושה. הוא עמוק, חד, רגיש והיה לי ממש קשה להניח אותו מהיד. טיפ: הוא קצר יחסית (רק 167 עמודים), וזמין ב"עברית" הפלטפורמה הדיגיטלית החביבה עלי.
הומר ולנגלי/ א.ל. דוקטורוב
כמעט כל ביטוי שחשבתי עליו בהקשר של הספר הנהדר הזה, נפסל על הסף מחמת האירוניה. "ספר מאיר עיניים", "מסופר מנקודת מבטו של…", "למראית עין"… לא ייאמן כמה נפוצים בשפה הביטויים המבוססים על חוש הראייה, אז איך מתחילים לתאר ספר שהמספר בו הוא עיוור? הומר ולנגלי הם אחים, בנים למשפחה עשירה שגדלו בבית מידות בשדרה החמישית של ניו יורק. הם נולדו בסוף המאה ה-19, וחוו ילדות מאושרת. הומר התעוור בילדותו ואיבד בהדרגה את הראייה, ובתחילת הסיפור הוא כבר עיוור לחלוטין. לנגלי נשלח לחזית במלחמת העולם הראשונה וחוזר ממנה פגוע פיזית ונפשית. מאוחר יותר ההורים הולכים לעולמם ושני האחים נשארים לגור בביתם, יחד עם סוכנת הבית והטבחית, שגם הן עוזבות בשלב כלשהו ומשאירות את האחים לנפשם. הומר מעביר את ימיו בכתיבת הסיפור ובנגינה בפסנתר (הוא למד לנגן עוד לפני שהתעוור). לנגלי מוצא עניין באספנות כפייתית של פריטים שונים ומשונים ובעיקר של עיתונים, כשהחזון שלו הוא להוציא לאור מהדורה של עיתון חד פעמי שיהיה טוב לכל יום בשנה. הוא לא נואש מחזונו גם כאשר תפניות היסטוריות של המאה העשרים מוכיחות לו כי לעולם לא ניתן יהיה לסכם את האירועים במהדורה אחת בלבד. הם לא מרבים לצאת מהבית ולכן העולם מגיע אליהם, ואנו חווים באמצעותם את ההיסטוריה של ארה"ב במאה העשרים לכל אורכה. בעצם זה מסע הפוך – במקום שהם ייצאו אל העולם, העולם מגיע אליהם, והדרך בה הם נפתחים אליו ושוב נסגרים, היא חלק משמעותי מאוד מהסיפור. הומר חכם, רגיש וסבלני על גבול האדישות. לנגלי נלהב ולוקח סיכונים. בסופו של דבר, האגרנות הכפייתית שלו גורמת לכך שאין עוד דרך לעבור בין חדרי הבית, והסוף הבלתי נמנע משאיר את הומר כלוא בין ערימות העיתונים ללא יכולת למצוא את דרכו בחשיכה שהוא ממילא שרוי בה.
ספר יפה, עצוב ומלא אבחנות דקות על אנשים שבמו ידיהם בונים לעצמם כלא וגוזרים על עצמם מאסר עולם, האחד מתוך שגעון והשני מתוך תלות מוחלטת בראשון. הספר יצא לאור ב-2009 ואכן כל המאה העשרים משתקפת לאורכו, אם כי גם הוא לא ארוך במיוחד (183 עמ') וגם הוא זמין ב"עברית".
המסע הוא בתוך הגיבור
בשני הספרים, הגיבורים חווים מסע פנימי כאשר למעשה הם כלואים בתוך גוף שמגביל אותם: קלייר, היפהפיה הזוהרת, בעלת העור והשיער הבהירים, חוצה את הקווים וחיה כלבנה – מסע מסוכן בו היא נאלצת להסתיר את זהותה, וכשסודה מתגלה התוצאה טראגית. הומר, הכלוא בתוך העיוורון שהופך אותו לתלוי באחיו, שכלוא בעצמו בתוך השיגעון שלו, הוא הארכיטיפ של המשורר-הנביא החכם והעיוור, אלא שהוא אינו נע ונד בעולם והוא מכיר את העולם רק על פי האירועים שפולשים אל בין ארבעת קירות ביתו.
התמונה שבחרתי לפוסט היא פרט מתוך עבודה גדולה יותר שצייר חברי הטוב יוסי וסיד. כשאני רואה ספינה, תמיד אני חושבת "רק אם נשוט נגיע", אבל בעבודה הזאת הספינה כלואה בין בנייני העיר שסוגרים עליה ואינם מאפשרים לה לצאת בחזרה אל הים החופשי, בדיוק כמו גיבורי הספרים הללו.
אהבתן? עוד תוכן מרתק לכן ממתין אצלי באתר. מחכה לכן!