על המחזה

בימים שבהם נדמה שהאש פורצת מכל עבר – בצפון, בדרום, בלב ובשוליים – המחזה "אש בארזים" מצליח להבהיר עד כמה סיפורי התנ"ך אינם רק עבר, אלא גם הווה מבהיל.
כשנכנסתי לאולם בתיאטרון תמונע, לא שיערתי עד כמה המילים העתיקות והבימוי הנועז ידברו ישירות למציאות המדממת של ישראל 2025.
לא מדובר בעוד "מחזה מקראי", אלא בעדות חיה למה קורה כשהחברה בוחרת בכוח על פני מוסר – ומפסידה הכל.

המלכתו של בן הפילגש של גדעון – לאחר שרצח את אחיו – נראית בתחילה כקפיצה היסטורית.
אך ככל שהעלילה מתקדמת, ברור שהמחזה מציב לנו מראה ישירה: דמות שמטפסת לשלטון על גופות, ציבור שמוחא כפיים, מרידות פנימיות, שררה שמתחרפנת, והרס עצמי בלתי נמנע.

הצירוף בין טקסט תנ"כי חזק לעיבוד מודרני ופורץ גבולות – וידאו, טכנו, הופעות מול קהל – יוצר תחושת חירום אמנותית.

דמותו של המלך הרוצח, בגילום עוצמתי של איסאק שוקרון, מבהילה בדיוק בגלל שהיא כל כך מוכרת.
שירה פרבר כאם שמתמסרת לבנה גם כשהוא מדרדר, ואייל שכטר עם ניואנסים מדויקים, משלימים תמונה אנושית טרגית.
בתוך כל זה – יותם, קול המצפון, שורד יחיד, מדקלם את משל האטד, ואנחנו מבינים: האש כבר יצאה, והארזים כבר בוערים.

בסיום, לא יכולתי שלא לחשוב על תמונות החדשות: הריסות, פליטים, נאומים ריקים, ומנהיגים שצוברים כוח על חשבון התקווה.

"אש בארזים" הוא תיאטרון שמתפקד כמו נבואה.

אלמה וייך אומנם כתבה אותו לפני ה-7 באוקטובר, אבל התחושה היא של יצירה שנולדה בתוך הלהבות.
כמי שחיה כאן, הרגשתי שהבמה אומרת את מה שלא מעיזים לומר – שמאחורי כל שליט אכזר יש ציבור ששכח להקשיב לקולו של יותם.

תשואות הקהל מדברות

סיכום

"אש בארזים" מעבר להיותה הצגה, זו אזהרה.
ביצירה אמיצה, פיוטית ומטלטלת, אלמה וייך משיבה חיים לסיפור מקראי שמאיר את המציאות הישראלית של ימינו באור צורב.
זה מחזה שדורש מאיתנו לא רק לצפות – אלא לבחור מחדש בין אטד לארז.

קרדיט

אלמה וייך  (מחזה ובימוי)
משתתפים:
איסק שוקרון – הבן שהופך למלך
שירה פרבר – האם
אייל שכטר – שר העיר
מיכל טופורק – יותם
גיא רון – ברק המורד

תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב

שישי 20.6 ב 19:00
שבת 21.6 בשעה 20:00
כרטיסים ב בקישור

צילום: נירה פרי