מה שכבש אותנו וגרם לנו להתעקש על החופשה באלוניסוס, היתה העובדה שהאי נמצא בלב שמורה ימית גדולה, שנותרה בה אוכלוסיה של כלב ים נזירי, מין בסכנת הכחדה שנמצא רק כאן. כל הפרסומים על האי מתגאים בכך אבל מסתבר שפספסנו את האותיות הקטנות: כלבי הים האלה שוכנים במערות ונקרות שהגישה אליהן אסורה. בעבר היו כאן עשרות אלפים פרטים, כיום נותרו כמה עשרות בלבד והכי קרוב שאפשר להגיע אליהם, זה להצטרף להפלגה בספינה אודיסיאה, יחד עם קימון, ביולוג ימי שחוקר את הדולפינים בשמורה. רגע, מה? סבבה דולפינים, אבל רוצים גם כלבי ים! קימון מסביר שהכל בגלל ציד בלתי מבוקר שהיה כאן במשך כמה מאות שנים, ועכשיו צריך לחכות כמה שנים, עד שהאוכלוסיה תתאושש ואז, אולי, אפשר יהיה לראות אותם, ולא רק בסרט שבמרכז ההדרכה.
האודיסיאה מפליגה מספר פעמים בשבוע והמשימה של קימון היא ספירת דולפינים ורישום של ההתנהגות שלהם: נחים, קופצים, כמה זמן הם צוללים וכמה גדולה הלהקה. מסתבר שיש לנו תפקיד בהפלגה הזאת, להיות צופים ולכסות את כל השטח שסביב הספינה הקטנה. אני אומרת לקימון שלא יבקש מאלונה להיות במשמרת ושאם יהיה צורך אני אחליף אותה, והוא צוחק עלי, את אפילו לא צריכה לעשות את המשמרת שלך, הוא אומר, תשעים אחוז מהזמן את ממילא סתם תבהי בים. ואני חושבת לעצמי, מה רע בסתם לבהות בים, ואיך חננה כמוני לוקחת כל כך ברצינות את המשימה.
עד תום השעה הראשונה ראיתי יותר דולפינים ממה שראיתי כל חיי. בלהקה הכי גדולה שראינו יש תשעה פרטים, אבל מאוד מבלבל לספור אותם כי בכל רגע נתון רק חלק מהם עולים מעל פני המים. הם קופצים שלוש או ארבע קפיצות קטנות, ואז קפיצת ראווה גדולה שסוחטת וואוווו ארוך מכל יושבי הסיפון, ואז נעלמים בצלילה ממושכת.
תוך כדי הסחת הדעת הזאת שמפריעה לי לבהות סתם כך בים, אני מבחינה במגדלור בקצה הדרומי של האי, וחושבת על הספר שהבאתי איתי לחופשה, שנות העשרים מאת יערה שחורי. לפני חודש בערך נקלעתי במקרה לחנות הספרים "מגדלור", בזמן אירוע בו סופרות, והיא ביניהן, קראו מתוך ספריהן. ביקשתי ממנה הקדשה על הספר שקניתי, היא שאלה איך קוראים לי ואמרה שאורלי הוא השם הכי יפה בעולם בעיניה. הייתי מופתעת אבל היא סיפרה על אורלי אחת משמעותית בחייה וכתבה לי בהקדשה, שתמיד יהיה מגדלור. אחר כך, בספר, שכתוב כל כך יפה שבא לי לחבק אותה בסוף כל משפט, היא כותבת על אימה שהיתה כמגדלור בשבילה, וזה נשמע כמו מגדלור לא פשוט בכלל ולא ברור אם תמיד דלק בו האור, אבל אני שמחה למצוא אותו גם בספר וגם ממש מול העיניים שלי. לצלם אותו לא הצלחתי, אז תסתפקו בתמונה שמצאתי באינטרנט, בו רואים אותו מאוד קטן ומאוד מרוחק, וגם בתמונה של האורלי הזאת שיצאה להפלגה ושקעה בהרהורים על המגדלורים של חיינו.
אהבתן? עוד תוכן מרתק לכן ממתין אצלי באתר. מחכה לכן!