נכון, יש לי את הכוחות. נכון, אני חזקה. אבל לכמה זמן זה מחזיק? מה מחזיק אותי? איזו אנרגייה נכנסת כדי שאוכל להטעין את הסוללה הזו שצריכה לייצר אישה מאושרת ושני ילדים שמחים?
להשלים עם המציאות זה מושג שאני רוצה לערער עליו היום. יש את המציאות האובייקטיבית של בעל שנפטר בפתאומיות ומשפחה שנשארה חסרה, שאת המציאות הזו אני מקבלת ושלמה וחזקה בידיעה שזו חלק מתוכנית גדולה יותר שנשגבת מבינתי. ויש את המציאות שיצרתי לי מסביב לידיעה שהיא בעצם כל השאר. איפה אני גרה, במה אני מתעסקת לפרנסתי, במה אני ממלאת את היום שלי, מה אני עושה למען עצמי ומה למען הילדים. חלק מהמציאות הזו מאוד ברורה לי ואני שלמה איתה וחלק מהמציאות הזו נכפתה עליי ע"י המגבלות שצברתי לעצמי כל חיי. ונדמה שהמציאויות מתערבבות, היה לרגע נדמה לי ש"זה מה יש ועם זה ננצח" אבל אי אפשר לנצח עם משהו שהוא לא מדוייק. לא כדאי לנו לנצח עם מציאות שמעכבת ולא מפרה. אסור לנו להשלים עם מציאות שגורמת לנו להרגיש קורבן, ברגע שנפסיק להשלים, ברגע שנתווכח על המציאות הזו. פתאום המגבלות יטושטשו, נוכל להתרחב לתוך הרצון שלנו ולדייק אותו ואז- יגיעו גם ההזדמנויות למימוש.
אני יודעת לעשות את זה. עשיתי את זה בזוגיות, וויתרתי על הקורבנות, מצאתי פתרונות יצירתיים למצבים שהיו נראים בלתי אפשריים. הפתרון נחשף כשלא הסכמתי להשלים עם המציאות. כשרציתי משהו בכל ליבי ולא הסכמתי שזה יהיה בשליטת אחר מלבדי. שמתי את התשוקות שלי במקום גבוה בסדרי העדיפיות וסללתי את הדרך להגשמתן. גיא היה מגיע לקראת שש מהעבודה כשאני רציתי לצאת ב17:30 והוא לא יכל להבטיח לי שהוא יגיע בזמן. אז הזמנתי בייביסטר לחצי שעה. בפסטיבל שאקטי גיא התנגד להיות לבד עם הילדים. נתתי לו פתרונות יצירתיים ובסופו של דבר הוא נסע להורים שלו עם הילדים ואני נהנתי מהפסטיבל. זה מאוד טבעי לתת למגבלות שלנו להפריע לתשוקות. לתרץ בכסף, בזמן, ביכולות. לצמצם את עצמנו עוד קצת בגלל שמישהו מעמיד קושי מול הרצון שלנו. לוותר קודם כל עצמנו ואח"כ, מתישהו, יהיה גם לעצמנו זמן. בזוגיות זה היה מאוד ברור שאם אני מוותרת על עצמי אף אחד לא מרוויח. גיא לא היה מרוויח את הסיפוק של להעניק לי את החופש וההנאות שלי ואני לא הייתי מטעינה את עצמי באנרגיות. ולכן מתוך ההבנה הזו שהתשוקות שלי הפרו את שנינו ויצרו זוגיות מופלאה, יכולתי ללכת אחריהן, להתרחב, לגלות יצירתיות. לראות את המגבלה החיצונית כשיקוף למגבלה פנימית ששמתי לי. אבל בחרתי באני ראויה ומגיע לי וחזרתי הביתה שמחה, סבלנית, נעימה, דמות מכילה.
ועכשיו שכחתי לרגע. כי הזוגיות שלי הלכה ואיתה הדרך נשכחה. לא שמתי לב שמקום זוגיות יש לי מערכת יחסים שלמה עם המשפחה שלי שקיבלה אותי באהבה לביתה. וכל הכללים של שמירה על המקום שלי והמרחב שלי כאילו לא היו. לא בגלל שהצורך שלי עכשיו הוא אחר אלא כי המגבלות הפנימיות שיש לי מול המשפחה, הן אחרות מהמגבלות הפנימיות שהיו לי מול הזוגיות. בזוגיות עלה המקום של הזדקקקות והאחזות כיוון שזה לא מובן מאליו שבן זוג יישאר למרות הכל ובכל מצב. לעומת זאת בבית יש לי את הבטחון שאף אחד לא יזרוק אותי מפה. אני מרגישה פה רצויה ואהובה אבל צצו להם מגבלות אחרות שקשורות ברגשות של "המקום שלי במשפחה". אז אני מחליטה לא לוותר על עצמי, לא להצטמצם, לא להכנע למגבלות שלי. כי זה לא עובד. זה עבד עד עכשיו, אם אחרוק שיניים ואמשיך זה יעבוד עוד קצת אבל זה בלתי נסבל ועם המציאות הזו אני לא רוצה להשלים.
אני מרגישה בימים האחרונים את הקושי נכרך סביבי, מאיים לחנוק, השגרה מאיימת עליי, הבדידות שבעשייה, הבדידות שהלב רוצה לשתף בדברים הקטנים, התחושה האיומה שאין לילדים עוד מישהו שאוהב אותם ממש כמוני, כמו האבא שחסר להם. שמוכן להיות איתם בכל מצב ובכל תנאי. שרוצה לוותר על עצמו מעט בשביל האושר והשמחה שלהם. אז עכשיו זו רק אני, זה נכון. אבל אני לא חייבת לעשות את זה לבד.
אני מבטיחה לעצמי להתרחב לתוך מגוון אינסופי של אפשרויות. לוותר על האיך ועל מתי כדי שהתשוקות שלי ימומשו מתוך אהבה והרמוניה. לוותר על המגבלות ששירתו אותי עד היום. להפרד יפה ובתודה וללכת הלאה, עד הסוף. לבחור בעצמי שוב ושוב. אף אחד לא חייב לי שום דבר. אף אחד לא צריך לרצות לעזור לי. אני צריכה למצוא את עצמי, את הרצון שלי בתוך המקום. להקשיב לקצב ההכלה ולדעת מתי לעצור ולהטעין.
כי שום דבר אחר לא באמת חשוב חוץ מזה שאני אהיה מאושרת, שמחה ועם הרבה אנרגיות לילדים שלי- שמגיע להם אותי שלמה. בריאה. אוהבת. מכילה.
נכון, כל שינוי מתחיל במאבק, בקושי ונפתח לעולם שלם. בנתינה ובהסכמה לעצמי אני מפרה את הסביבה ויכולת ההחזרה שלי שבה ומתעצמת ואפילו, אולי, מעוררת השראה.
בואי להמשיך את המסע שלך פה: קח אותי אתך