נתתי לעצמי אתמול מתנה- בכאב, ביסורי נפש. אבל מתנה אמיתית:
זה התחיל במייל שקבלתי אתמול בצהרים. מישהו מהעבר שהעדפתי לשכוח, מבקש את הטלפון העדכני שלי לשיחה קצרה.
-ערב יום כיפור, ואני יודעת מה המשמעות השיחות האלה.
ברגשות מעורבים, שלחתי את המספר. וחיכיתי לשיחה. בשעות הערב-הוא התקשר.
הוא מחפש אותי כבר שנתיים, רוצה להתנצל. לבקש סליחה על התנהלות לא מתאימה.
וערב יום כיפור…. וצריך לסלוח….
ורק לשמוע את הקול שלו, ואת הסגנון. מחזיר אותי שלוש שנים אחורה. למקום כל כך עצוב , פגוע וחלש. אני נזכרת במצבים הלא פשוטים שעמדתי בפניהם אז, בתחושת חוסר האונים, בעצב.
שומעת אותו מדבר- ובקושי מסוגלת לענות.
וערב יום כיפור…וצריך לסלוח…
הוא מתקשר לבקש סליחה. הילדה הקטנה שבי תובעת את עלבונה.
רוצה לשאול: איפה היית עד היום?
האם אי פעם בשנים האחרונות עברתי לך בראש, חוץ מאחת לשנה?
חשבת פעם על העוול שנגרם? על כמות הדמעות שהורדתי, לחינם?
על חוסר האמון שהגיע לשיאים חדשים?
אז מה?! הגיע יום כיפור.
אתה רוצה להתנקות בפני אלוקים ואדם. ואני הכתובת למרק את עצמך?
הפצע שנפער מחדש שותת דם, ואתה משאיר אותי לטפל בכאב בעצמי. ועובר לטלפון הבא.."
במקום להגיד את הדברים האלה, אני נותנת למילים לצרוב לי את הנשמה . מרגישה את התחושות הקשות עוברות לי בלב כמו סופת טורנדו.
וממשיכה לשתוק.
שנים לימדו אותי שצריך לבקש סליחה.
שנים לימדו אותי שצריך לסלוח.
לימדו אותי ש"אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו"
וש"אם פגע באדם- חובה לפייסו"
אף אחד לא לימד אותי עד כמה הסליחה כואבת, על בשרי ונשמתי חויתי וממשיכה לחוות את הקושי.
כי להפטיר מן השפה ולחוץ "אני סולחת" כבר יכולתי ממזמן.
מסתבר ש"מן השפה ולחוץ" לא עובד כשכואב.
אבל סלחתי.
וקבלתי את ההתנצלות.
אמרתי שאני מבינה, ושכולנו בני אדם. ושאני לא יודעת איך אני הייתי מתנהגת באותם סיטואציות. ואחלתי לו את כל הטוב שבעולם.
בילדותי,בתקופת האביב היינו מוצאים את הסביונים פורחים ונושפים בהתלהבות בשערות הסבא הקטנטנות.
תמיד הייתי צופה בהן, מוקסמת, כשהתעופפו ברוח ותוהה לאיזה מקומות הן יגיעו.
לאחרונה אני מרגישה איך בנשיפות קטנות אני משחררת כל כך הרבה שערות קטנות ומציקות שנדבקו בי בשנים האחרונות.
אתמול בערב. אני , ואותה ילדה קטנה ופגועה שמסתתרת באי שם בתוכי, נשפנו על עוד אחת כזו, והעפנו אותה הכי רחוק שאפשר.
שתעוף לאן שתרצה.
וביחד עשינו עוד פסיעה גדולה קדימה, עם פחות מטענים.
אתמול בערב-נתתי לעצמי את אחת המתנות הכי גדולות שיכולתי לתת.
סלחתי.
