אתחיל במשפט מהספר שכל כך עכשווי למציאות הסובבת אותנו ומתארת גם את מרכז עלילת הסיפור "בחיים אנחנו מקבלים אפשרות בחירה: לעשות טוב או לעשות רע. וכל בחירה שנקבל תשפיע על כל עתידנו." אמנם הספר פותח בשאלה: "מי רוצה להיות טוב כשכל כך מהנה להיות רע?" אך במהלכו מתברר די במהרה שיש לכל בחירה אם בטוב או ברע השלכות שנלוות.
הרומן שנכתב על ידי מוניקה ג'יימס מספר על דיקסון, ד"ר דיקסון מתיוס, על בחירותיו בנשים ובצורת חייו מלאת ההתמכרויות. כפסיכולוג בעל שם טוב הוא מהלך בבעיותיו כסנדלר יחף. הוא מתנהל בין שתי נשים, מדיסון וג'ולייט, שמעמתות אותו עם הצורך לעמוד מול הבעיות ולנסות לבחור ולהבין האם "האהבה היא רק סוג של טירוף"?!
הוא מדבר על ההתמכרות שלו לסקס, על ההתמכרות של כולנו שבעצם מוגדרת כתשוקה. מניחה שאנחנו בהחלט מונעים מתשוקה על כל רבדיה השונים: התשוקה להצלחה, לילדים, לאהבה, לבריאות, תשוקה לאושר. איפה המקום שלנו בבחירה, באיזון, במינון של כל אחת מהן וכיצד היא מנהלת אותנו.
את הספר גמעתי ביום חורפי אחד, תופעה שלא קרתה לי מאז ימי הרווקות, לאו דווקא מהעומק שלו, הוא קליל, מותח וציני במידה, מתובל בתיאורי סקס בין סדיני האהבה המתפתחת. אותי הסוף בהחלט הצליח להפתיע ולהשאיר עם מחשבה על הבחירה בכלל.
הוא בדיוק כמו סדרה טובה שמושכת בסוף היום כשבא להיסחף למשהו בלי להעמיק במחשבות הרות גורל, מדוייק להתכרבלות חורפית. מעבר לזה שאני אדם של רומנים, אני באופיי מחפשת משהו טוב בכל דבר, אז כן לקחתי ממנו את הרהורי החיים על אנשים פגועים שפוגעים, על הבחירה בין טוב לרע.
במהלך הספר המתואר מנקודת מבטו של דיקסון ומדיסון, בין הסדינים, נשזרים הרהורים על זוגיות, אהבה, החיים. באחד מהם כתשובה לחידת הזוגיות נאמר המשפט הכי חזק מהספר, בעיני, אני מקדישה אותו לכל אחד ואחת ולכל הזוגות באשר אתם:
"העניין בחיים ובאהבה הוא לא לחכות לשוך הסערה… העניין הוא ללמוד לרקוד בגשם."
ובנימה חורפית ורומנטית זו מאחלת לכולנו שנלמד לרקוד בגשם ולא "נרדם בשמירה" בזוגיות ובחיים בכלל.