על הקונצרט

יש קסם בקונצרט בצהרי שישי. רגע לפני שהעיר נכנסת לשבת, הקהל נאסף באולם באווירה חגיגית אך רגועה, לקראת קונצרט הסיום של העונה. הבחירה להקדיש את הערב כולו למוצרט – ועוד לשתי סימפוניות שנכתבו באותו קיץ טעון רגשית בשנת 1788 – מבטיחה חוויה לא שגרתית, שמחברת בין עומק היסטורי לרגש חי ונושם.

החלק הראשון נפתח בסימפוניה ה־40 – היצירה שידועה בעוצמתה הדרמטית, קצב הסערה שבה, והאופן שבו היא מצליחה לגעת, שוב ושוב, בלב הקהל. תחת שרביטו של דן אטינגר, כל פרט ביצירה זכה לתשומת לב רגישה: מהתנועה הפותחת שטוענת את האוויר במתח, ועד הסיום שאינו משחרר, אלא משאיר את המאזין בתוך המחשבה.

ומיד אחר כך – המעבר לסימפוניה ה־41, "יופיטר", סימן תפנית. הצלילים הביאו איתם תחושת שלווה, סדר והרמוניה פנימית. אם הסימפוניה ה־40 הייתה כאב ותשוקה, ה־41 הרגישה כמו תקווה ופשרה. המורכבות ההרמונית, השימוש הקונטרפונקטי, ובעיקר האנרגיה – כל אלה הפכו את החוויה לא רק למוזיקלית, אלא כמעט רוחנית.

כשהצליל האחרון נדם, הקהל קם כמעט פה אחד. לא רק בגלל האיכות הטכנית הגבוהה של הביצוע, אלא בזכות התחושה שקרה פה משהו עמוק. מוזיקה, כשהיא נוגעת באמת, לא מסתיימת ביציאה מהאולם, והיא באמת לא הסתיימה. בשקט של שישי אחר הצהריים, אפשר היה להרגיש איך מוצרט ממשיך לנגן בפנים.

סיכום

קונצרט הסיום של הסימפונית ראשון לציון היה הרבה מעבר לסיום עונה, הוא היה פתיחה לרגש, לשקט, למחשבה.

שתי סימפוניות שנכתבו לפני למעלה מ־230 שנה נשמעו רעננות, דרמטיות ומרוממות, כמו פסקול מושלם לתחילתו של סוף שבוע ישראלי.