להתרחק משפת הרציף, זו התחלה!

ב- 7-8/3/17 כל הנשים בארץ מסמנות לעצמן את קו הזינוק ויוצאות לחגוג התחלות חדשות וגם אני אהיה ביניהן וארוץ 10 ק"מ בימים אלו. היכנסי לפרטים נוספים ובואי לחגוג איתנו >> לינק לאתר

לפני שתקראו אני מזמינה אתכם לעבור על דף הפייסבוק שלי, האישי, אל תדאגו לא לצורך פרסום ושיווק. מהדף בוודאי, תתרשמו שיש לי משפחה מושלמת וכמעט בכל יום עולים ריחות ומטעמים נדירים מהמטבח שלנו, חברים, משפחה , בילויים , נופים, ריצות, מה אני אגיד לכם – החיים שלנו תותים ואני בכלל סופר-על-חלל. באמת?!

תעברו ותראו בין לבין את הימים השקטים יותר, בלי פוסט מחוייך, אלו הימים שבהם אני מתחילה מחדש והן לא מעטים. אז מה לעשות שאוכל שרוף ותמונה אחרי בכי זה לא פוטוגני, גם כשאני נופלת שדודה על הספה, חולה או סתם מותשת זה לא זה. אבל זה לא אומר שזה לא קיים.

עכשיו אעשה סדר בפירוש לדף (שבדרך כלל הוא פחות פוטוגני אז לא עולה): יש לי משפחה מושלמת, שזה בהחלט לא רחוק מהמציאות, בכל יום אוכלים אך ישנם ימים שאוכלים את הפסטה שנותרה מיום קודם עם שניצל תירס קנוי, משפחה וחברים זה משהו שעבר ועובר שינויים בהגדרה עבורנו, שבתות כמו היום שאנחנו בבית אומנם הנוף מהחלונות שלנו תמיד מהמם אבל עדיין, לא כל הריצות מחוייכות ומהנות כאלה. זה לא שאני מקטרת. החיים שלי טובים עד מעולים כפי שהם אבל ישנם המון מהמורות ורגעים שהם נראים הרבה פחות טוב ממה שזה נדמה.

ואז…יצא שלפני שבועיים, שבוע לפני שראיתם את תמונות "הניצחון האישי" שלי בקו הסיום של חצי המרתון, התמונה האמיתית נראתה אחרת, אני ביומיים וחצי של סחרחורות וחולשה מטורפת, הגעתי למרפאה בקושי עומדת וכשהאחות אמרה שאני חייבת לשכב לנוח ולא לחזור לעבודה, התחלתי לבכות. המשכתי לטעון מולה: איך לא לעבוד? מה אני אעשה בבית עכשיו? אני חייבת לחזור ל- 30 ילדים שלי שנטשתי הרגע! המבט המודאג שלה וה"שטיפה" שנתנה לי השכיבה אותי על הספה ללא תזוזה. כך יצא שאני עם עצמי.

הגוזלה מגיעה בדאגה כי רגילה שאמא "רצה", מאחלת לי בריאות ומשתחלת לידי לוודא שזה יקרה

ובימים האלה (וגם בימים שאני בריאה), יוצא שהאיש הלבן שלי ויוצא לצרכניה (מכולת בשבילכם) וקונה "רחמנא ליצלן" שניצל תירס תעשייתי וקפוא ואז פונה השכנה החביבה ואומרת: "מה קרה אין לה כוח לבשל היום?" בטח! כי אצלי אוכלים קוויאר ופטה כבד בכל יום והילדות שלי בכלל לא חולות על ג'אנק כמו כולם.

ולמה אני אומרת את זה? לא כי אני כועסת חס וחלילה על השכנה, אני כועסת על עצמי שלקחתי כל כך קשה את זה שנתתי לזה להיכנס אליי ולחשוב שאולי יכולתי לסחוט מעצמי עוד קצת ולהכין להן לבד משהו. ראיתי שבפייס כולם ממשיכים לחייך ולהעלות תבשילים בלי לרחם עליי שאני על הספה ולא באים להכין לי משהו אפילו לא מתעניינים בשלומי וחיפשתי חברים אמיתיים שיודעים שאני באמת על הספה שלא כהרגלי בכלל. אבל בעיקר כעסתי על עצמי שעליתי על רכבת מהירה מאוד, אולי מידי וכעסתי על "המחלה/תשישות" שעצרה אותי. הלכתי על הקצה ולא שמתי לב לתמרורי האזהרה שהיו!

אז נכון שצריך פרופורציות, זו היתה מחלה שעברה, תודה לאל. הגוף חזר לעצמו, אבל, אני לא! החלטתי מהמקום הכי נמוך עבורי, מהספה וכמה נמוך שהוא ככה אני מכוונת גבוה. בחרתי להתחיל לעשות הכל לאט יותר, אחרת, פחות. בכל בוקר מחדש אני מתכננת את סדרי העדיפויות שיאפשרו לי זמן "שפיות" על הספה בלי לחכות לעוד תמרור.

שלא תטעו, עדיין רוצה להספיק ולהתקדם ולעשות מכל מה שאני אוהבת או חייבת אבל קצת אחרת, כמו שנאמר: " מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים אבל ל א ט"! (שלום חנוך)

שבועיים אחרי ההחלטה, רצתי חצי מרתון בקצב שנכון לי, בשבילי, בשביל ההישג האישי והחוויה שלי בלי להודיע לפני כדי להיות מרוכזת בעשייה שלי ובשקט שלי והבטחתי לעצמי ולגוף שלי לפני שאם ארגיש לא טוב אעצור. נהניתי מהחוויה האדירה והגוף שלי הגיב בהתאם, שריר אחד אפילו לא נתפס והיה נדמה כאילו כלום. זכרתי גם להודות לגוף, להאכיל אותו ולתת לו את המנוחה שהיה צריך כמובן.

כן, ככה אני על הספה, אמנם לפני אירוח שאני מאוד אוהבת, אבל נחה!

IMG-20170106-WA0047 (Custom)

החלטתי לא "לקפוץ" על כל העולם ביחד, להושיב את עצמי במקום שיש קוצים, לקרוא, לראות איזה תכנית, לכתוב עוד משהו כזה לנשמה, לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות ובמקביל להודות על מה שיש! ועל התמרור הקטנטן הזה שהפגיש אותי עם הספה ועצמי כמה ימים. אתם כאן כדי שאני אזכור לעמוד בהבטחה ומאחרי המילים שלי.